חברים יקרים, משפחה נפלאה, אני נבוך.
בזמן הקצרצר שאני כאן, הבנתי שאני לא יכול לסמוך על עצמי, שיקול דעתי, ורגשותי.
כיון שכך, היות ואני יודע שיש בי שלל פגמי אופי ומניעים שליליים, איבדתי את הבטחון העצמי.
אם אני רוצה לתת צדקה אינני סומך על עצמי שזה בא ממקום טוב.
אם אני רוצה לכתוב בפורום, לעזור לחבר חדש, אינני סומך על המצפן הטוב שלי.
אם אני רוצה להודות למארגני הערב של אתמול, אני מאשים את עצמי ברצון לצומי.
בקיצור, מבוכה.
ברוך השם יש לי ספונסר נפלא. אך לא אתקשר אליו כל 2 דקות...
מצד שני אינני רוצה לחדול מעשיה. זה בוודאי טעות.
ואני נורא מבולבל. מתי לעשות... וה' יעזור. ומתי שב ואל תעשה עדיף?
אשמח לקבל את עזרתכם.
או לפחות את הרחמים שלכם 

תתקשר אלי כל שתי דקות
אבל אני לא ספונסנר
לפחות נתבמבך ביחד
יעקב

אח יקר, תודה על הגיבוי.

הבעיה היא, שאני לא רוצה לפתח תלות חדשה. תלות באלוקים כן. אבל זה מדי תאורטי ולא מצליח לשמוע את הבת קול בעת שאני מקבל החלטות.

ועוד, שאני מרגיש שעצם הנוכחות שלי בעולם חצויה ל2. מה שאני צינור וכלי להשפעת הבורא בעולם. זה טוב.
אבל כל מה שאני בלון אגו, צומיסט, גאוותן, זה רע.
וכשאני בא לעשות פעולה, אינני סומך על עצמי שזה ממניע חיובי. שם אני תקוע. ולעשות פעולות חולות זה כבר לא בא לי.
כולנו יודעים מה החברים הכניסו לי בבירה.

חברים יקרים, אני מבקש לא להגיב. אני יענה להושיעה תשובה.

הושיעה היקר. אוהבים אותך.
כתבת יפה צעד ראשון. הודית שאתה חסר אונים מול הגאווה ושאבדה לך השליטה על חייך.
כעת בידך 2 אופציות.
1. לאסוף עצות מחברים איך להפסיק להיות חסר אונים ובמבוכה.
2. לצעוד קדימה לצעד 2.

קבל את עצמך כפי שאתה. תודה לה' על היכן שאתה נמצא.
תתקשר לספונסר. תהיה פגיע.
ה' איתך

תודה

שלום הושיעה נא,
אני כן רוצה להגיב.
בתוכנית יש דגש חזק על המעשים,
הרגשות באים אח"כ.
עשיית הדברים הנכונים מביאה את הרגשות הנכונים.

בסופו של דבר, תיקון כל הבעיות הוא מהאלוקים, אבא אוהב.
אנחנו 'עושים' את שלנו, ואת הבעיות שיש לנו עם זה אנחנו מוסרים לאבא. הוא ורק הוא זה שמטפל בהם בפועל.
העבודה שלנו היא בשלב הזה לקבל את המבוכה שלנו, ואת חוסר השלמות שבנו.

אני רוצה להודות לך בהזדמנות זו על העזרה אתמול... (סליחה )

אני שוב מביא את המשפט מהספרות: איש מאיתנו לא מתחיל את התוכנית מהסיבה הנכונה, ובהתחלה אף אחד לא עושה את הדברים מהסיבה הנכונה.
ובכלל, אין שלמות, יש ניצחון גובר והולך על התאווה, (ועל הגאווה).

אני גם רוצה לומר שאני נכנסתי לפורום מלכתחילה לא רק בשביל ההחלמה,
אלא גם בשביל 'בשר', לקרוא סיפורים של אחרים שמספרים מתוך התאווה...

בסופו של דבר אנו מגיעים בעזרת הא-ל להחלמה, כל אחד בדרך ובמסלול שלו.
אוהב אותך אחי,


אינאונימי
(אתה לא צריך להגיב אם לא בא לך...)

איך אומר הספונסר שלך: ה' תעזור להושיע לקבל את עצמו
נ.ב גם כמה להתקשר לספונסר זו שאלה שצריך לשאול אותו
נכתב בצד הצד: היה כיף לא נורמלי לפגוש אותך אתמול ,כולי תקווה להינות מהתענוג הזה כמה שיותר
מוישל'ה

הושיעה!
אני אגיד לך את זה בפנים (מול המסך בעצם):
אני לא יודע מה ה' מסדר לך לחשוב בפנים ואילו תסבוכות הוא מסדר לך
בסה"כ כל מה שאתה יכול לעשות בחיים זה רק לבחור בטוב או ברע.
כל מה שנלווה זה לא אתה.
ואני יכול לומר לך שהתוצר של כל הדברים האלו גרם לי אתמול...
לפגוש אדם נפלא!!!!

אני לא יודע מה היה קורה אם האדם הזה שמכנה עצמו הושיעה,
היה מתנהג בצורה אחרת, כמו שהוא רוצה:
בלי גאווה, בלי צומי ובלי כל הדברים האלו שמשגעים אותו כל הזמן.
אני לא יודע אם הייתי זוכה לפגוש אדם כ"כ מתוק.

ה' רצה שאפגוש אדם מתוק, סידר מה שסידר והנה
פגשתי אותך.

זה מה שאני יכול לכתוב מאיפה שאני נמצא.

שלום
היום היתה לי סיטואציה שהרגשתי מאד מבולבל, כאילו בעצם איבדתי את היכולת לעשות משהו כי מה שלא אעשה ההתמכרות שולטת בי. אני לא מדבר בנושא התאווה אלא בהתנהגות וקבלת החלטות באופן כללי.

באותו רגע נזכרתי בתיאורים של החברים על פניה חסרת עכבות אל הקב"ה, כאל אבא אוהב, ואמירה בסגנון: אבא אני איבדתי כל יכולת לדעת ולהבין מה ואיך אני צריך לעשות, אני פשוט לא יודע ולא יכול, אז אנא כאבא שאהבתו אלי היא ללא גבולות, תנהל את הענינים בשבילי.

אין בזה כל חדש אבל זאת היתה הפעם הראשונה שאני הצלחתי לפנות באופן אותנטי ומקורי מעומק הלב, ולדבר ממש כמו שילד מדבר לאבא שלו, כמו שילדי הקטן פונה אלי ומבקש ליסוע באופניים וברור לו שבלעדיי הוא לא יכול להוציא לבד את האופניים מהמחסן, וברור לו שכאביו אני חייב לעזור לו, ופתאום הרגשתי איזו שלווה ננסכת בי. האמת שאח"כ ההרגשה הזו קצת נעלמה, אבל בכל זאת זאת היתה נקודת ציון חשובה בשבילי בהתקדמות בתכנית

היה בזה משהו שהוא מעבר לדקלום של הצעדים הראשונים.

מנחם אשריך.
אני מתפלל שאני יצליח כל הזמן להיות מחובר ומקושר לאבא.
הלואי.