אז זהו, שהייתי מאוד רוצה לשמוח מהמספר הגדול הזה של החברים בפורום אבל אני ברגשות מעורבים כאשר אני רואה את המספר הזה. מה יכול להיות ל לא משמח בזה? הבעיה שלי היא בעיקר כיון שרוב מוחלט של החברים שכבר עשו צעד ונרשמו בפורום - נעלמו ואינם. אם אני לא טועה בהערכה שלי, יש לנו כאן בין חמישים למאה חברים שמשתתפים באופן קבוע (ברמות שונות כמובן), מה שאומר שבערך תשעה מכל עשרה חברים שעברו כאן - לא איתנו היום. אני לא מדבר על אנשים שלא שייכים או כאלו שלא אזרו את האומץ להצטרף, אלא על חברים שכבר באו, הודו בכך שיש להם בעיה ואפילו עשו צעד (משמעותי מאוד) בדרך אל ההחלמה כאשר נרשמו בפורום. ולמרות זאת, אחרי תקופה כזו או אחרת - הם נטשו.
ואני מנסה להבין למה. אדם סובל, לא מצליח להפסיק להשתמש בתאווה שלו, מגיע למקום שבו הוא שומע שיש פתרון, עושה צעד בדרך לפתרון וכאן זה נעצר. מה גורם לו לעצור?
אבל האמת היא שאני מבין מצויין את הנוטשים כיון שהם עושים בדיוק את מה שאני עשיתי כל כך הרבה פעמים. זה שאני כאן היום זה לא בגלל שאני חכם ויפה אלא בגלל שאלוקים עשה לי נס. הרי גם אני הגעתי לאתר שלנו, רחרחתי קצת ונעלמתי, חזרתי אל הגהינום הפרטי שלי, בזמן שראיתי שבמרחק יריקה יש פתרון. זאת טיבה של ההכחשה. ההכחשה היא חמורה כל כך, עד שאני לא יודע ממה אני חולה יותר, מתאווה או מהכחשה? הרי אם היו מספרים לי את הסיפור שלי אבל כאילו הוא סיפורו של אדם אחר, הייתי ברגע קובע נחרצוות שמדובר באדם עם בעיות קשות בתחום התאווה, סקסוהוליסט גמור שצריך טיפול רציני מאוד. אבל כאשר אני חושב על עצמי, אני עדיין שואל את עצמי האם אני מכור ואולי בכלל הגעתי לכאן בטעות?
כן, המחלה שלי גורמת לי לעשות פעולות נגד רצוני, המון פעולות של שימוש בתאווה, אבל זה עוד הגיוני. מה שלא הגיוני זה איך יכול להיות שלא הבנתי שיש לי בעיה, ואיך יכול להיות שאפילו היום, אני מידי פעם שואל את עצמי למה לעזאזל אני צריך קבוצות, ומי בכלל אמר שאני מכור. לא לחינם כתבתי (גם בכתב וגם על לוח ליבי) את היסטוריית ההתמכרות שלי (מה שמכונה "כתיבת הצעד הראשון"). זה עוזר לי בימים שבהם אין לי התקפות של תאווה, אבל יש לי התקפות חמורות לא פחות - התקפות של הכחשה.
בי"ד אלול תשע"א שמעתי הרצאה מרב העוסק בהתמכרויות לאינטרנט ולתאווה ואז נחשפתי לאתר שמור עיניך וגם לעובדה המדהימה: יש פתרון, לא חייבים לסבול כל החיים. אבל כמה זמן לקח לי להצטרף לתכנית בפועל? יותר משלושה חודשים, ורק בכ"ו בכסלו תשע"ב התחלתי את המסע אל השפיות והנקיות. איפה הייתי בשלושת החודשים הללו? בגהינום ובביוב לחילופין. היה לי רע, סבלתי, חיי לא היו חיים, אבל כל פעם שעשיתי צעד לכיוון ההחלמה זה לא החזיק מעמד כיון שההכחשה פעלה חזק יותר. למשל ביום שאחרי ההרצאה, שלחתי מייל לנואם וביקשתי מידע על הפתרון למצבי העגום. לקח לו יומיים עד שהוא חזר אליי עם מספר טלפון של איש מקצוע, אבל אני כבר הייתי עמוק בתוך ההכחשה והייתי משוכנע שהכל בסדר. אין לי בכלל בעיה ואני לא צריך שום עזרה. רק קצת יותר תפילות, מקווה ולימוד תורה והכל יהיה בסדר.
חבל לי שהייתי צריך להמשיך ולהתרסק עד שהגעתי אל הקרקעית כדי שאפסיק להתכחש למצב שלי, אבל אני מבין שלא היתה דרך אחרת. אני מודה לאלוקים שזה היה רק שלושה חודשים שהביאו אותי אל הסוף, אל הדרך ללא מוצא, בה הבנתי שאי אפשר יותר לטמון את הראש בחול. כל אחד עובר את המסלול שלו, ואני יכול רק להיות אסיר תודה לה' על מה שהוא עשה עבורי, בזמן שאני עוד לא חשבתי בכלל לדאוג לעצמי.
בקבוצה שבה אני משתתף ישנו רגע של שתיקה, בו כולם מתפללים עבור חברי הקבוצה ובעיקר עבור אלו שצריכים להיות בקבוצה ועדיין לא הגיעו. זה הזמן שלי להוסיף תפילה עבור תשע מאות חברים יקרים שהיו ואינם. אלוקים ישמור עליהם וינחה אותם בדרך הנכונה. אמן.
