בתור בחור צעיר הייתי מכור ואז הייתי בטוח שהפתרון יהיה כאשר אתחתן. אז אוכל לממש את כל הפנטזיות שלי עם אשתי בצורה כשרה ובריאה.

גם אחרי החתונה בימים של "שפיות" חשבתי שהפתרון יהיה לנתב את התאווה אל אשתי. הנה דוגמאות: אם הייתי רואה אישה לבושה באיזה בגד מגרה (לא צנוע), הייתי מבקש מאשתי לקנות את אותו בגד, מתוך מחשבה שזה מה שיספק את התאווה. או אם הייתי צופה בפורנו, אז הייתי אח"כ חושב שעדיף לי לנסות עם אשתי את אותו דבר במקום להמשיך ליפול.

אבל זה לא עבד... ותמיד תהיתי מדוע? למה זה לא יספק אותי? הרי אותו בגד בדיוק על אישה אחרת הוציא אותי מדעתי, אז למה על אשתי זה לא "עושה לי את זה"? ויותר מזה, למה אחרי כל פעם כזאת הנפילות רק יותר קשות וכואבות?

רק אחרי שהצטרפתי לקבוצת תמיכה (12 צעדים) והודיתי שאני מכור למין, רק אז יכולתי להבין מה לא בסדר.

משל למה הדבר דומה? לאדם שמכור לאלכוהול (אלכוהוליסט בלע"ז) המנסה להיגמל בכל כחו, ואז מגיע ליל שבת והוא יוצא ל"שלום זכר" ושם הוא שותה כאוות נפשו. הוא טוען שכאן מותר לו לשתות כי זה אירוע חיובי... הרי ברור שאחרי השתיה ה"טובה" הזאת יבואו עוד הרבה פעמים שתיות נוספות לא טובות, וכך אין לו סיכוי לצאת מההתמכרות.

אז הנה אני מכור ואני אומר לעצמי: טוב, אז לפחות זאת תהיה אשתי, אבל הבעיה היא לפני הכל ההתמכרות לתאווה ולא איך ובאיזה אופן אני ממלא את התאווה! אז כאשר אני ממשיך לפעול על התאווה (ולא משנה עם מי ובאיזה אופן) אני ממשיך "לתדלק" את ההתמכרות שלי ואין לי סיכוי לצאת ממעגל הקסמים.

אבל האמת היא שזה ממש לא רק זה. ההתמכרות מגיעה מתוך פגמים באישיות שלי ואחד הפגמים המרכזיים היא שאני אנוכי ומרוכז בעצמי לחלוטין. כל זמן שזה המצב, אשתי לא תספק אותי גם אם היא תיבחר למלכת היופי של העולם כולו. תמיד אחפש מישהי אחרת שיש לה מעלה אחרת שאין לאשתי ותמיד אשאר לא מסופק (מה שיוביל כמובן להמשך ההתמכרות והנפילות). לכן, רק בעבודה קשה של הצעדים, אפשר להתמודד עם הפגמים, להודות בהם, ואז לנסות לתקן אותם עד כמה שאפשר. אחרי עבודה קשה הכל ייראה אחרת. פתאום נבין מהי אהבה אמיתית שלא קשורה לגוף, אהבה שלא יורדת אם אשתי עלתה חמש קילו, ולא מתגברת אם אשתי ירדה עשר קילו.

אין ברירה אחרת. חייבים להשאיר את התאווה מחוץ לחדר השינה. כמו שאלכוהול בגמילה דבר ראשון חייב להפסיק לשתות (אפילו בשלום זכר...) גם אנחנו צריכים להפסיק את התאווה והתשוקה במאה אחוז. נתחיל לראות את בן הזוג כאדם ולא כחפץ למילוי תשוקה, שאם לא כן - אנחנו פשוט משתמשים בה כמכשיר טכני למילוי תאווה או גרוע מזה: מכונה לאוננות.

ובמילים הנפלאות של בעל התניא (פרק ל"ב): ולכן, העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחווה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה". מדהים.

זלמן אותו עיקרון שםירסמת בפורומים אחרים - ילדו כולם ויראו, אין פיתרון מלבד עבודה עצמית.

מקפיץ, שיהיה לתועלת.

מקפיץ שוב שיהיה לתועלת