שלום!
קיבלתי במייל היומי כמה קטעים מספרי רבי נחמן מברסלב וראיתי שם את הקטע הזה.
אישית הוא מדבר אלי ומחזק אבל עדיין צריך להיזהר כשקוראים.
הדברים מועתקים מספר "משיבת נפש", מה שקיבלתי במייל היה רק את הקטע הראשון אבל אחרי שקראתי את השני אני חושב שגם הוא מחזק.
(תכל'ס אפשר להעתיק את כל הספר... אבל יש גבול לכל תעלול...)
עשיתי בסוף סיכום קצר למי שבכל זאת מעדיף לא לקרוא, אז אפשר פשוט לדלג. (ואני מתנצל מראש, אני קצת באורות)



סיכום: היצר הרע חוגג עלינו לפעמים דווקא עם המוסר ולא נותן להבין ממנו את החיזוקים שיש בו.
הרב כותב שעלינו להתחזק במוסר שמזהיר אותנו לשמוע לצדיקי אמת שאומרים שאסור לנו להתייאש!
ואין לנו ממה להתייאש גם אם היצר מביא מלא ראיות שאבוד לנו ועונשים וכו'
עלינו להאמין שאין לנו שום צד להתייאש ולא לפחד כלל!
ואדרבא אפילו עם הנקודות הטובות הקטנות שעשינו פה ושם מעשים טובים אחרי כל הסינונים וכו'
הם לבד מספיקים כדי לשמוח בשמחה גדולה ועצומה!!!
כלומר היצר אומר שעלינו להיחלש והצדיקים אומרים שאפילו דבר קטן מספיק כדי לשמוח!!!
והמוסר ה"קשה" אך האמיתי שעלינו להפנים הוא שהצדיקים צודקים ולא היצר.
המטרה שלנו היא להתקדם ולהתחזק וכל מה שמפריע ומייאש הוא שקר גמור שבגמורים!!!
עלינו בכצם להוציא מהמוסר רק את מה שמחזק ולא להתרגש ולא להתייחס בכלל למה שגורם לנו להרגיש ייאוש.
ה"הבנה" הזו שגורמת לנו ייאוש היא עצת היצר ולא זה מה שהתכוון מי שחיבר את הספר.

בקיצור, אם קוראים מוסר ומגיע ייאוש זה סימן מובהק שלא הבנו נכון, אם לא מצליחים להבין בצורה מחזקת שמים את ה" צ"ע " וממשיכים הלאה.
(ואם תרצו, "המחלה שלי גורמת להבין לא נכון." אז במקום צ"ע אפשר לכתוב "אני חולה".)

ישר כוח!
רעיון יפה, אני תמיד מתחזק כשאני שומע על גדולי הדורות שחיפשו ללמד זכות על עם ישראל...
ההוראה, הדרך, האמונה שאין יאוש, זה אין סוף!
זה לא מוגבל לקילו אחד בקניה מעל 100 ש"ח (לא כולל מוצר זה) אין כפל מבצעים, עד גמר המלאי... חלילה.
ה"אין יאוש" של היהודי זה אין סוף. גם במקום הכי רחוק נמצא איתנו ה' יתברך.
אם אציע שאול, הנך.
תודה אבא על האמון האלוקי שנתת בי

יניב היקר,

נחמד.
אבל... לא עוזר לי בהחלמה ולפעמים מזיק.

כל עוד אני אמשיך להאמין שאני מאונן בגלל יצר הרע אני אמשיך לאונן.
כל עוד אני אמשיך להאמין שספרי מוסר יעזרו לי להפסיק לאונן, אני אמשיך לאונן.

הפסקתי להתפתח רגשית בערך בגיל 5.
היו לי אינסוף טינות ופחדים מ... ועל... כל העולם ואחותו.
לא הצלחתי להכיל את כל המטענים האלו ולכן התחלתי לאונן.
כיסיתי את כל פגמי באינסוף תאווה ובתוך תוכי המשכתי לאגור אותם.
כשאמרו לי שזה אסור הוסיפו לי עוד ועוד ועוד רגשי אשמה שהייתי צריך לחסות אותם בעוד אוננות ועוד אוננות ועוד אוננות.
(יש לי המשך... אבל נראה לי שהובנה הנקודה)

ברגע שבו הבנתי שזה לא חטא, אלא מחלה קשה והתחלתי לשמוע לעצת הרופאים - פלא פלאים  - הפסקתי לאונן !!!
ברגע שאחזור לספרי המוסר שיהיה לי נדמה אפילו לשניה שאני חוטא ולא חולה - אני אחזור להשמיד ביליוני נשמות תוהות !!!

אני מאחל לך את מה שאשתי אחלה לי היום לפני שהלכתי לקבוצה:
החלמה מהירה

אתה צודק ומזה חששתי.
יש את המוסר, המילה מוסר, שהיא מפחידה גם בלי קשר לכלום.
אז אני מצטער שקראתי לדברים דברי מוסר, הם יותר דברי חיזוק.
(מוסר אומר לך את הפגם, החיזוק עוזר להתגבר עליו והוא צריך להיות בכמות פי כמה יותר גדולה, תקרא לזה עידוד מול ביקורת)

בכל אופן תודה לך וגם להושיעה שכתבתם הודעות, הרגשתי ממש רע שפתחתי נושא כזה ואף אחד לא מגיב.
אולי זה גם בגלל הצומי אבל יותר בגלל שעשיתי נזק.

מה שאומרים המאמרים האלו מבחינתי (זה מה שהבנתי) זה שאת המוסר הרגיל המייאש צריך לשים בצד, לא לקרוא אם הוא מייאש.
לא לגעת בו.
אבל כדי שהמושג "מוסר" לא יקבל לבוש שלילי (שזה המצב כרגע ובגלל זה כל מה שמריח מוסר מייאש אוטומטית)
אז מוסבר שם שמוסר זה בעצם לשמוע לעצת הצדיק שמחזק וקורא בכל הכח שאין ייאוש כלל
אין ייאוש בכלל, אין סיבה להתייאש, ואם אנו רואים אחת כזו אז שנדע שזה לא אמיתי.

אני אספר על עצמי כדי שיהיה יותר קל:
בתקופת הנישואין הראשונים שלי היו מעידות פה ושם ודברים שעשיתי שלא כהוגן (אני לא מדבר על אינטרנט וסרטים ואוננות, לא הגעתי לזה בכלל)
ידעתי שלא כל מה שאני עושה "חלק" ולמדתי במקום שמפציצים מוסר, כל היום אני שומע שאני לא בסדר...
את התהליך הזה של הרס עצמי למדתי מהר מאד ויישמתי אותו בכל תחום.
"מוסר", "יראת שמים", "חומרות", "בן תורה"
אלו רק קצת מילים שלמדתי לסלוד מהם.
אני כאן והם שם, והמרחק רק גדל.
לא היה משהו שיעצור את התהליך ההרסני הזה.
מהר מאד נכנסתי לדיכאון והבעיות הקטנות יחסית שהיו לפני הנישואין רק הלכו והחמירו.
בסוף איבדתי כל יכולת לתפקד בצורה נורמלית בבית והוא התפרק ממילא.

לעומת זאת, בתקופת הנישואין השניה ועוד קצת לפני כן היו לי נפילות הרבה הרבה יותר גדולות.
עם אשתי (הזמן הקצר שהייתי איתה) לא היו בעיות אבל אני אישית נפלתי לאוננות שזה דבר שבחיים לא היה לי.
תמונות וסרטים בפלאפון וכו' וכו'.
היא גם ידעה מזה אבל זה לא שינה כלום.
עם כל זה לא הייתי בדיכאון כמו שהייתי עם אשתי הראשונה.
אפילו שהמצב היה פי כמה יותר קשה (וכבר אמרו לי שהקשר ביני לבין אשתי "קטלני" לגבי)

הסיבה לכך זה ה"מוסר" הזה שכתוב למעלה.
אמנם לא קראתי אותו מהספר אלא שמעתי אותו ממשפיעים של ברסלב (אני קורא לזה: "לאכול עם כפית")
אבל זה מה שעזר לי לעבור את כל הגיהנום הזה בשלום.

ה"אין ייאוש בעולם כלל".
העובדה שגם אחרי נפילה והתרסקות ה' לא עזב אותי ואני יכול לצעוק ולקרוא ולהתפלל אליו שיושיע אותי.
כמעט אחרי כל נפילה הייתי מתפלל, עם דמעות בד"כ, והיו הרבה כאלו.

יכולתי לא להאמין למה שאומרים כל המשפיעים והרבנים וכו'
הרב גודלבסקי למשל אומר שכשאדם חוטא (הוא אפיל לא אומר "חולה", הולך עד הסוף), לאחר שנגמרת הנפילה הוא צריך לומר: "לא אכפת לי!!!!"
אם לא הייתי שומע את זה הלוך ושוב בהזדמנויות שונות וזה לא היה נכנס בסוף לראש מי יודע לאיפה הייתי מגיע היום... (וכבר הייתי קרוב, רק יום אחד באשפוז...)

אז זאת הכוונה במאמר שלמעלה (את כל מה שעלול להחליש אני מסנן ממילא מתוך הרגל ולא אכפת לי שזה כתוב):
הדברים האלו שמחזקים באמת, הדיבורים האלו שנותנים כוחות!
צריך "יראת העונש" / "פחד" וכו' כדי שאדם יתפוס את עצמו חזק ולא יעזוב את הדברים האלו שמחזקים.
שיפחד האדם ממה שיכול לקרות לו אם הוא לא ישמע לקול הצדיקים שאומרים ש"אין ייאוש"
שיפחד שאחרי נפילה הוא לא יצליח לומר: "לא אכפת לי".
שיפחד שאחרי נפילה הוא יאמין ליצר ולייאוש ולא יצעק אל ה' "תעזור לי!!!! אין לי כוחות!!! אני חולה!!! אני חלש!!! תראה מה עשו לי!!!"

זאת כל הכוונה שהיתה לי
ואני ממש מקווה שהצלחתי להבהיר את הדברים.
אם עם כל מה שאמרתי עדיין לא מרגישים חיזוק אז פשוט לשכוח ולא לקרוא.
אני מתכוון ורוצה לחזק באופן המחזק ולדלג על כל הקוצים שיש בדרך.
לכן כל האזהרות.

ה'! תעזור בבקשה שמי שיקרא את מה שכתבתי יתחזק ויראה רק את החיזוקים ולא יאמין למה שגורם לו להיחלש!

אומר בשיא הכנות, אותי חיזקת. אני תמיד יזכיר לעצמי, אונלי היה אומר: שגם אחרי נפילה חייבים לומר "לא איכפת לי" ממשיכים הלאה.
תודה רבה.

תודה לך יניב, כתבתי לך בפרטי, הספונסר שלי לימד אותי להתרחק מכל מקור דתי שקשור בצעד הראשון. הוא אומר שמהנסיון שלו זה גרם לנזק. אני משלב דברי תורה גם בפוסטים שלי, אבל לא דברים הקשורים לעצם המחלה. רק לשאר הצעדים.

עד עכשיו לא הגבתי כי זה היה עלול להכאיב לך, אתה טורח ופתאום מישהו בא וכותב לך הפוך בתוך הפוסט שלך, ולא סתם מישהו אלא אחד עם פוזה כמו שלי, ולהגיב באופן לא כנה, סתם מחמאה ריקה מתוכן לא מתאים לי בהחלמה, אז שתקתי.

זכור, אם כתבת ונגעת בן אדם אחד תבורך. מי שלא מתאים לו שיעבור הלאה.

בהחלמה.

תודה אסירותודה!
אני אשתדל לזכור שיש דברים שלא כותבים ולא משנה כמה התחזקתי מהם.

אני מבקש סליחה מכל מי שהזכרתי לו דברים כואבים
מקווה לא לקבור את עצמי על הכשלון.
הדימוי עצמי גם ככה שואף ל-0.

חברים, פגעתי בכם, אני לא יכול לסלוח לעצמי.
שה' ישמור אותכם ושיהיה בהחלמה!

עכשיו זה רק לדבר אל ה', לבקש לתקן, לבקש מחסה, עזרה להתמודד.

אסירותודה, אני מבקש ממך ומתחנן שלא תקח את מה שאני כותב בצורה שתחליש.
שלא תחשוב ח"ו שהכאבת.
זה היה תקוע לי, הרגשתי לא טוב בגלל הנושא הזה מאז שכתבתי אותו.
עזרת לי לשחרר. להודות במצב ולהתחיל תהליך של התמודדות.
תודה רבה!!!
אתה שליח טוב

אונלי היקר,

אני מקווה שלא תכעס שאני מתייחס רק לסוף הדברים ולא לנושא הפוסט עצמו.

לקח לי הרבה זמן להבין שאם מישהו בוחר לא להתחזק ממשהו שאני אמרתי ועשיתי כדי לחזק - זה ענין שלו. ההרגשה כאילו כל מה שקורה מסביבי קשור אליי ישירות, קשורה בריכוז העצמי הגבוה שלי. זה לא אומר שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ולא לשים על אף אחד. ההיפך. אני מבין שיש משמעות גדולה לדברים שאני עושה, אבל אם אני עשיתי דבר בכוונה מסויימת וגם הדרך בה עשיתי זאת היתה נכונה לפי דעתי, ומישהו בחר להיפגע - זאת הבחירה שלו.

קראתי את הפוסט כאן, וגם אם לא הסכמתי עם כל מילה - אני לא בוחר להיפגע מכך, ולכן אני לא חושב שיש לך על מה להתנצל.

כולם אוהבים אותך, ואלוקים אוהב את כולנו.

יום נפלא

אונלי יקר, הכל טוב, אל תבקש, ואל תתחנן, לא עשית מאומה. לא הגבתי בתחילה כי לא היה לי מה לכתוב. וכשאין לי מה לכתוב או להוסיף אני לא כותב, גם אם הגישה שלי אחרת. אחרי מה ששלחת בפרטי החלטתי כן לכתוב - לא  הזכרת לי שום דבר כואב, ולא החלשת. וכמו שכתב לך סוד נפלא מי שבוחר להיפגע זה שלו.

כתבתי בעבר פוסט בשם  - סליחה, הפעם לא אבקש סליחה - נראה לי שהוא יכול להביא לך תועלת.

בהחלמה.

יניב היקר,

באופן כללי, אני למדתי כאן שאם עשיתי את הדברים כמו שצריך (אובייקטיבית), אז אני בסדר גמור, אפילו שאחרים נפגעו.

לגבי הפוסט הנוכחי, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי ולאחרים לא לחזור למקום שבו אני רואה את עצמי כ"חוטא", כי אז אני באמת אהיה כזה.

בהצלחה

אונלי היקר,
למדתי המון מהפוסט הזה.
לפעמים גם אני כותב דברים, ואנשים לא מתייחסים. זה מאוד כאב לי בהתחלה, אני מאוד אוהב את הצומי שזה נותן לי. אני גם אוהב להרגיש שעזרתי לאחרים. וכשכתבתי ואף אחד לא הגיב זה כאב לי.
אבל בהמשך למדתי שהבן אדם הראשון והאחרון שאני צריך שיקרא את מה שאני כותב הוא אני. לי הדברים שכתבתי הכי מתאימים. הם באים מתהומות הנפש שלי, הם מבטאים את הדברים שמצליחים לי, או לא מצליחים לי באופן אישי. אם כערך מוסף יש עוד אנשים שמתחזקים מזה כל הכבוד, ואם לא, גם כל הכבוד.
בעיקרון אנשים קוראים כאן כמעט כל מה שזז, ומה שלפעמים לא מגיבים זה, או כי זה נושא שאין בדיוק מה להגיב עליו, פשוט לקרוא ולהכיל. או כי זה נושא שלא בדיוק קשור לתוכנית, ואנחנו משתדלים לא להסיט את השיח למחוזות אחרים.
אבל אתה תמשיך לכתוב מה שנראה לך. אוהבים אותך מאוד.
תחזיק חזק אח יקר ומתוק.
יעקב

תודה לכם!
מרגיש כמו חולה במיטה שכל אחד בא ונותן לו פרחים ועידוד...
אתם לא יודעים מה זה עושה לי!!!

ובקשר למה שכתבו שאם השני בוחר להפגע אז אני לא צריך לקחת את זה קשה,
קשה לי מאד עם זה.
אני אנסה להסביר:
פעם אחת לפני כמעט 20 שנה ישבתי עם אח שלי הקטן במטבח, לא זוכר על מה דיברנו.
לא כעסתי ולא היה ביננו מתח.
אני לא זוכר אפילו איך זה קרה, אולי זה התחיל בצחוק
אבל לקחתי מגבת מטבח והצלפתי לו לתוך העין.
זה כאב לו בטירוף, הוא התפתל.
ואני עמדתי שם, ולא הרגשתי שום כלום.
שום חמלה, שום רחמנות.
עומד מוכן להצליף עוד פעם סתם כך.
סתם כך.
מן אכזריות כזו...
אם לתאר את מה שהיה לי בחדר הבקרה בראש זה נראה בערך כך:
כל הנורות האדומות נדלקו.
מלמעלה, מהצדדים ומכל הכיוונים.
משהו פה דפוק, דפוק לגמרי.
מאז אני חושב ששמתי את עצמי במין כלא כזה כדי שאף אחד לא ייפגע יותר.
אני מפחד מעצמי.
אני יודע שאני מסוגל לעשות המון המון נזקים
יש לי המון ידע בהמון תחומים.
בזמן הצבא למשל הפריע לי מאד לראות חורים בגדר או שהשמירה נעשית חפיף.
הרי במצב כזה אני יכול בקלות לפרוץ ולעשות נזקים.
וככה זה בכל תחום. אם השומר בכניסה לאגד לא בודק את כל הכיסים בתיק אני חש בוז מסויים.
כאילו שהכל לא שווה.

אני הולך עם תחושה שאני מסוכן ושאני צריך להגן על הסובב אותי מעצמי.
אני מקנא לפעמים לראות חברים שמשחקים בינהם "מכות" וכל מיני כאלה.
אצלי לא לא יתכן, אני מכה על מנת להרוג, יורה על מנת לפגוע.
לא יודע לעשות בכאילו.

זו הסריטה שלי מאז.
פוחד לגרום נזק, פוחד לפגוע ולא מסוגל לקבל שזה בסדר.
אני רואה בזה פתח להפקרות.
כבר אמרו לי את זה פעם, אשתי השניה.
אבל אני לא מסוגל להתנהל ככה, על חשבון מישהו אחר.
שנאה עצמית, דימוי עצמי נמוך...
הזולת תמיד יותר חשוב, ויתור אוטומטי ולא משנה מה אני מרגיש...
אין פלא שאין לי כח לקום בבוקר, בשביל עצמי.

שמח שזה נפתח, המוגלה הזאת.
לא יודע איך לרפא.

וואו !
תשלם לעצמך כסף על האבחנה 
זה מדהים לראות איך הכנות עם עצמנו פותחת לנו את הקופסא השחורה.
תוציא חבר, תשתחרר מהמעמסה,
כבר מספיק זמן אתה רואה את הדברים מבפנים. הגיע הזמן להסתכל עליהם מבחוץ...
אוהבים אותך בלי תנאים. מודים לך שאתה מגן עלינו מפני עצמך, אך לא עוד. יש אלוקים. קבל את עצמך, תן לו לעשות בך ניסים ונפלאות.
מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. אבא אוהב הוא כל יכול, זרוק עליו את כל החבילות.
אני כרגע גם בשלב מתוסבך בחיים. כל כך הפוך, שאני אפילו לא יודע ממה. רק מרגיש חוסר שקט פנימי.
אין לי ברירה, אני חייב להיכנע לקב"ה, חייב לזרוק את השכל שהביא אותי עד הלום, חייב לתת לאבא לעשות עבורי את העבודה.
בהצלחה חבר יקר
נשמח לשמוע הלאה את התובנות המחכימות / מקוריות שלך.

(ואל תתגאה, אבל המקום הזה לא נראה אותו דבר איתך ובלעדיך)

אונלי,

לי יש מנהג משונה.

כשאני כותב משהו אני בודק כל מס' רגעים כמה קראו כמה הגיבו וכו' וכשאין קול ואין עונה אני מחפש אפה לקבור ת'צמי.

זה אובססיה.

ולמה לא קראתי את שלך? פשוט מאוד! מאחר ומיכוון שישנם הרבה פוסטים שלא קראתי העדפתי לקרא תגובות להודעות שלי ע"פ הודעות חדשות.
הגעתי לשלך וראיתי את האורך ואת הנושא אז רק רפרפתי מלמעלה. ראיתי שסוד ואסירות התייחסו לעצם העניין ובאתי רק להתנצל. מכיר את ההרגשה של מישהו שהשקיע זמן ומחשבה באשכול משובח (לדעתו) ומקבל התעלמות ו/או נזיפה.

שיהיה לך המשך יומחלים