הכותרת היא רק כדי להתעודד קצת ולקבל כוח לכתוב.
נפלתי.
נפילה פשוטה כמו פעם, אתרים...
לא נהניתי, לא שמחתי, לא התמלאתי.
רק נפלתי איפה שלא צריך.
המחסומים נעלמו, הכל נשכח.
אין הרגשת ייאוש, העצם אני לא מרגיש כלום עכשיו.
חלול כזה...
אני מתבייש לכתוב את זה אבל אין ברירה.
לפחות שלא אחיה בשקר, "אשחק אותה" חזק...
נפלתי.
מתחיל בס"ד מההתחלה.
תודה על הנפילה אבא. אני מצטער שנכנסתי לסחרור של גאווה.
נתנו לי מחמאות בקורס שאני הולך אליו.
פעם פשוט השארתי את החור שבאוזן השניה פתוח, שזה יצא כמו שזה נכנס.
...ונשארתי בלי מוטיבציה.
עכשיו אני צריך להתמודד עם האור הזה, לראות איך לא נשרפים ממנו.
לזכור שזה לא ממני, המעשים שעליהם קיבלתי מחמאות לא נעשו בכוחות שלי.
הכל מה'
הדיבורים... קל לומר אותם, אבל זה לא עוזר.
ניסיתי לבקש, להתחנן שאזכור שזה לא אני, שהכל בכוח ה'.
כנראה שאם לא מתפללים לפני, קשה מאד לשנות את ההרגשה אחרי.
וכשאני בעננים... הרבה מחשבות של עוצמה בראש,
הרבה מחשבות על קרטה וכאלה, איך שאני מציל וכו'...
נמאס לי מזה.
אין לי כח לזה.
עכשיו נפלתי, אני אפס, אין לי כח.

הנה, כתבתי את הנפילה, ריפדתי את הסיפור בצורה כזו שאקבל (אולי) קצת כבוד (אלוף בזה ?)

נראה לי שעדיף להתפלל קצת.
רק ה' יכול לעזור לי עכשיו.

אוהבים אותך יניב
כל הכבוד על הדרך שבה אתה מקבל את הדברים
בלי מבט מיואש לאחור
תן לא-לוקים ללכת בשבילך
בהצלחה
מוישל'ה

יניב היקר אין לך ממי וממה להתבייש, זה מה שהמחלה שלנו עושה - מייאשת אותנו בשלל צורות ואחר כך עוד גורמת לנו לשתוק בגלל הבושה.

ובנוגע לאומץ, אשריך ששתפת עכשיו, לא מובן מאליו. למדתי שהדבר האמיץ יותר הוא לשתף לפני שימוש, בזמן אמת. יש אפשרות כזו.

אם תצמד להחלמה - תתחייב לכללים פשוטים שירחיקו אותך מאזורי שימוש הנפילה הזו יכולה להיות מנוף שיזניק אותך קדימה.

שיהיה לכולנו בהחלמה.

אונלי אוהבים אותך...
אם אבא שלי אוהב אותך, איך אני לא יאהב אותך.
אני מקנא בך שיש לך את העוז לספר על הנפילה בלי להתבייש.
זה צעד ענק בדרך להחלמה...
אח.. כמה שאנחנו חסרי אונים. רק אבא יכול לרפא אותנו.
בהחלמה ידיד יקר
יעקב

תודה לכולם!
אתמול התפללתי, וקלטתי כנראה איפה זה התחיל.
נסעתי עם חבר שצריך לעבור השבוע ניתוח בגלל סרטן לרבי דוד מנהריה.
לצערנו הרב לא היה.
הוא קנה רכב חדש, בדרך יצא לנו לדבר על "מודה אני" שאומרים בבוקר והוא נזכר בחבר שלו שנפטר מדום לב לפני תקופה קצרה אחרי שהוא קנה בית חדש וכו'.
אז לצערי התחבר לי הבית החדש של החבר שלו והרכב של חבר שלי והצער והדאגה התחילו לעבוד...
בנוסף לזה אבא שלי במצב לא קל בגלל סכרת, הוא מקיא לאחרונה ומחייך כזה כאילו הכל בסדר...

אז בכיתי, בכיתי עליהם אתמול שה' ישלח להם ברחמיו רפואה שלמה וגם יעזור לי לא להשתגע...
ינון בן יאיר ולולו - אבא שלי.
ראובן בן אברהם ופייה - חבר שלי.
וגם עלי... יניב בן ינון וחנה.

עכשיו הודיעו לי שהתחילו לחזור תשלומים אז זה מוסיף קצת ללחץ... אבל לפחות יש לי מודעות לזה.
אין לי כח להתמודד עם כל זה.
מקווה שאזכה להתפלל ולא לברוח.

ושוב תודה!

יניב היקר.
כל הכבוד על הפתיחות והאומץ לספר.
זה כבר צעד בדרך הארוכה.
חביבי, הניסיון מועיל גם הוא, זהו משפט שמצאתי בו נחמה בזמנים קשים.
הצלחה מרובה בדרך הארוכה, אנחנו אתך תמיד,
אין יאוש.

אונלי יקר!
אהבתי מאוד מה שכתבת, בעיקר את הכנות...... אני מרגיש שלי אישית זה דבר שחסר, וגורם לי למעוד.

יישר כח על הכנות!
יתכן והנפילה הזו ו"תחושת האפסיות" היא הבסיס ליצירת כניעה לקב"ה, דבר שיוביל לצמיחה ולא לנסיגה.
הרי בסופו של דבר כולנו כאן רוצים החלמה, והא"ב של החלמה הוא כניעה כניעה ושוב כניעה.... והנה ה' נותן לנו הזדמנות להרגיש כנועים... [חלילה אני לא מאחל לך כאלו כניעות!! אני רק מנסה לראות האם ניתן למנף את הנפילה לכניעה ומשם לצמוח]

יניבי יקירי.

שתזכה לבשרינו בבשורות טובות ובהחלמה מלאה.

ו-יישר כח על האומץ. ואל אי-ההכחשה של הנפילה. (שלא סיפרת לעצמך סיפורים שבעצם לא מדובר בדיוק בנפילה) לגמרי לא מובן מאליו. רק שלא יהפוך למפולת.

תודה לכם!
היום נהיה כל כך עמוס ששכחתי לגמרי מזה...
ברוך ה' יש צרות אחרות אז תמיד אני מתפלל ומקווה לזכות להכנע.
לפעמים אפילו זוכה.
למשל עכשיו יש לי קורס בבוקר ואני לחוץ (הייתי על כל פנים) לקום בזמן.
אז אני משתדל להכנס בזמן ולא למרוח
ולהתפלל  ולזכור שאין לי מה לעשות יותר ממה שעשיתי.
ואם אקום או חלילה לא זה כבר לא בידיים שלי.
משתדל להרפות, להירגע (תפילת השלווה מאד עוזרת...)
וזהו, לישון.

בבוקר אני קם ישתבח שמו!