ובכן כפי שידוע לאלו שקראו את המאמר האחרון שלי ב"רכבת-ההחלמה", כמו גם אלו שהאזינו לשיתופים האחרונים שלי בקבוצות הטלפוניות, היתה לי מעידה נוספת בסוף השבוע שעבר. לצערי הרב.

כשזה קרה חשתי שהגעתי לקרקעית. הקרקעית האישית שלי. אם אני סופר ימים ומגיע שוב ושוב לאותם מקומות שאני לא רוצה להיות בהם הרי שמבחינתי זה הסוף. עלי לעשות בדק-בית ("ספירת-מלאי" בלשון התוכנית) ולראות היכן הדברים לא מסתדרים.

למעשה כבר אמרתי לספונסר שלי בשבוע שעבר (לפני המעידה) שאני "תקוע" בכתיבת הצעד הראשון. לפני מס' שבועות התחלתי לכותבו, כתבתי שני עמודים ונעצרתי. לא המשכתי. והסיבה לכך, לדעתי, נעוצה בשני דברים. (יתכן שישנם עוד סיבות שטרם הגעתי עליהם אך על פניו זה נראה כי א' משני הסיבות או שניהם גם יחד)

א) אני מפחד. מאוד. אני מבין שככל שאתקדם בצעד הראשון כך אבין יותר שאני חסר-אונים ואני חסר-אונים מול התובנה הזאת. אני אמנם אומר זאת בקבוצות אך אינני חש כך בפנימיות. ולכשאכתוב אראה שאכן כך הם פני הדברים. (עוד סוג של הכחשה).

ב) מעולם לא נכנסתי לתוכנית בצורה רצינית. לא לקחתי זאת בתור שאלה של חיים או מוות. הייתי כאן אבל רק בתור שחקן בזירה. זה משחק מאוד מעניין ומרתק. אתה מתקשר, שומע מה שיש לחברים לשתף, (לעיתים מדובר בסיפורים מרתקים ביותר שחבל על הזמן) משתף מצדך. וגם בפורום. קורא, כותב, פותח אשכולות, מגיב לאשכולות קיימים. ומעל לכל  - "סופר ימים". ומקבל מדליות.  זה לא עובד. אצלי עכ"פ. שוב ושוב המציאות טופחת על פני ומזכירה לי כי אם לא עשיתי את התוכנית ורק ספרתי ימים אז זה באמת לא משנה אם ספרתי 7 יום או 70 יום או 700 יום. בסופו של דבר לא עשיתי כלום ומשכך חזרתי שוב ושוב לאותם מקומות.

ידידי היקר והאהוב מתנת
אני שמח מצד אחד
ועצוב מצד שני
שמח כי אני חושב שאין ברירה אם חפיצי חיים אנחנו
חייבים אנו לרדת מהיציע למגרש
וחסד עשה אתך ה' שלא היית צריך לחטוף מכה יותר רצינית כדי להרגיש את החבטה בקרקעית
וכואב
בגלל שאני אוהב אותך ויודע כמה זה כואב להרגיש את החבטה של הנפילה למגרש החוסר אונים
זה הרגשה של כישלון צורב לגלות שכעשרים שנה מחייך בוזבזו על אפר ואבק
מרדף חסר טעם אחרי דבר שמעולם לא מילא את ייעודו
ותמיד במקום למלא רוקן אותנו
אהב אותך שמח בשמחתך
וכואב אתך
מוישל'ה

מתנת היקר,
אני קורא את המילים והמשפטים שלך, וחושב שזה יצא מתחת ידי לפני 27 ימים... אבל אתה כתבת את זה יותר טוב .. מזדהה עם כל מילה, ומרגיש את אותם תחושות.

אני שמח לשמוע שיש עוד חברים שהקרקעית שלהם היא לא מעידה לתהום עמוקה שטרם חווינו, משהו עוצמתי ומרגש, אלא פשוט הכיפוף האחרון של הברזל שניסו לשבור אותו כל כך הרבה פעמים, מתישהו הוא נשבר, ולא תמיד יש לזה הסבר, מלבד העובדה שכיפפו אותו כל כך הרבה פעמים לפני כן.
גם אני התקשקשתי בתכנית מעל שנה, עם אותם תחושות, אבל מאז הקרקעית שלי, אני חווה המון דברים טובים בחיים, שנותנים לי את התקווה כי התכנית הזו היא הפתרון לשורש ולא רק לסימפטומים.

אוהבים

ובכן חברים יקרים הנני להודות כי למרות שעבר שבוע מאז ש"הגעתי לקרקעית" עדיין לא המשכתי בכתיבת הצעד הראשון. עדיין מהסס. חושש. מפחד.
ואתמול שילמתי את המחיר. כבד ויקר עד למאוד. אתמול גיליתי ש"הקרקעית" אליה הגעתי היתה רכה מדי. ישבתי 8 שעות בעבודה וכשעתיים מהם אכן עבדתי בפועל. שאר הזמן באינטרנט. התחלתי כאן. באתר הזה. עברתי לאתרים אחרים.... וסיימתי מול תמונה... פתאום הרגשתי שמצאתי את אשר חיפשתי... שמרתי את החלון פתוח ופתחתי עליו חלון אחר ע"מ שלא יבחינו... וכשלא הבחינו (להערכתי) העלתי שוב על המסך את החלון "ההוא"... עד שיצאתי מזה. כשדיברתי בקבוצה קיצרתי כי לא רציתי להגיע להודאה...

חזרתי הביתה והבנתי שזהו זה. ישבתי והמשכתי בכתיבה. הוספתי עוד שתי שורות. והתחייבתי לעצמי (בל"נ, כמובן) להקדיש "מינימום 5 דקות" בכל יום שמותר לכתוב בו עד שאחוש את השחרור. או עד שהספונסר שלי יגיד לי שאני יכול לחדול מכך.

ואם חשבתי שהמעידה הקודמת היתה הקרקעית הרי שהתבדתי: ביום ח"י אדר עשיתי "קפיצת-ראש" כשכל הדרך למטה צרחתי לעצמי "עצור! תפסיק"!

בנפילה השניה, חצי שעה אחרי, כבר לא צרחתי! כבר עשיתי זאת מתוך ידיעה גמורה לקראת מה אני הולך. וזה היתה הקרקעית! ועוד איזה קרקעית! נפילה בודדת ביום ה83 כאבה מאוד. ובתור אדם שלא יודע איך מתמודדים עם כאב עשיתי שני פעולות:
הפעולה המידית היא לחזור הביתה וליפול שוב....
הפעולה השניה היתה ממחרת: לחזור לפורום, ליצור שם משתמש חדש ולדווח שם.

מי יתן ולא אצטרך למצא עוד אי-אלו "קרקעיות"! שאפסיק כבר לחפור!

מי יתן ואלמד בהחלמה להתסכל לכאב בפרצוף ולהגיד לו "לא עוד! אתה לא תשלוט בי יותר!"

וכמו שכולם פה אמרו,
אוהבים אותך כמו שאתה, וגם ההכחשה הזאת היא חלק מהמחלה.
עכשיו תאסוף את עצמך, וצא לדרך. אין זמן...
עם ההודאה באמת הזאת, התקדמת הרבה להחלמה אמיתית.
בהחלמה
יעקב

אחי היקר, כמה שאני מזדהה עם דבריך...
כשמך כן תקוותיי שאפנים זאת שהנקיון הוא מתנה.
אני גם חשבתי בעבר שהגעתי לקרקעית ואז גיליתי קומה חדשה מתחתיה- עדיין אני בתוך המעלית.
התחלתי את תקופת הנקיון הארוכה בחיי בצפייה מהיציע, עד שזה לא הספיק כבר.
עד עכשיו אני מחפש את הדרך להתחייב לתכנית ואני שמח לראותך
בשלבים מתקדמים כבר כמו כתיבת הצעד הראשון.
"לך בכוחך זה"- הננו מתקדמים מנפילה לנפילה ובסוף כמו שאומרים ב- AA:
"לקח לנו כל לגימה ולגימה ששתינו כדי להיות נקיים היום".

מישהו בSA אמר לי משהו באותו סגנון: "זה לא היה זרע לבטלה. זה היה זרע שהביא אותך לתוכנית"