בטח אתם מכירים את זה:
אחרי תקופה מסוימת של נקיות אני יושב מול המחשב בעבודה ונילחם עם עצמי.
מצד אחד אני יודע שאסור לוותר ומהצד האחר שאומר: "עזוב למה לך להילחם? לפחות "תהנה" מהרגע"

זה היה בבוקר לפני כמה שבועות אחרי נפילה בלילה פשוט לא רציתי לקום בבוקר. אז בין ערות לשינה שמעתי קול שאומר לי: "אתה חייב להילחם" ואז ראיתי אותו. הוא היה בלבוש חסידי, זקן, פאות ופשוט הביט בי נתן לי את הכוחות פשוט לקום בבוקר. נשמע פשוט וטריביאלי לקום בבוקר אבל בשבילי באותו הרגע זו הייתה מלחמת עולמות.

אז זהו, שאני למדתי במשך שנים ארוכות, שבמלחמה הזו אני תמיד מפסיד.
ואז למדתי להכנע, ולמרבה הפלא, נגד כל הסיכויים, זה עובד...

תנסה את זה.

אם כשכתבת "אתה" התכוונת אלי, אזי תוכל להזמין שוטר שיברר למה אני מסרב פקודה. למה אני לא משתתף במלחמה באופן פעיל. למרות שתורתי איננה אומנותי, ואומנותי איננה תורתי.

המלחמה היא יום יומית.
לאו דווקא מלחמה כמו שמצטייר אצלנו כ"מלחמה".
מלחמה לחייך
מלחמה לשמוח
מלחמה לומר מילה טובה לזולת ובעיקר לעצמך
מלחמה להתפלל (ולא הכוונה רק לתפילה מהסידור)

ועוד המון דוגמאות אבל מקווה שהעברתי את הכוונה.

במלחמה שכזו, אני למדתי שאני רק מפסיד.
אני למדתי להפסיק להילחם, היום אני רק נותן לה' להילחם. אני רוצה לחייך אבל קשה לי? במקום להאבק בזה, אני נותן לה' לשלוט בעניינים. מדהים, אבל הרבה מאוד פעמים הוא יתן לי את הכוח לחייך ללא שום קושי והרבה פעמים, כאשר הוא לא יתן לי לחייך, הוא יתן לי את השלווה לקבל את זה. זו התוכנית, זה הנס היום יומי, נשמע יותר טוב מהמלחמה היום יומית.

אשריך יהודה