אני לא רוצה לכתוב את הדברים האלה ולכן אני כן אכתוב אותם
כי אני לא יכול יותר..
אני בורח מעצמי, בורח מאחריות.
אני לא משתף פעולה עם התוכנית למרות שאני יודע שאני מכור.. אני מרגיש כמו ילד קטן שלא רוצה לקחת תרופה למרות שהוא יודע שהוא חולה ושזה יזיק לו.

קשה לי לשתף אנשים אחרים על מה שעובר עליי, על המחשבות שעוברות עליי, על הדברים הרעים שאני רוצה לעשות.
ולכן אני לא מצליח

אני פשוט חסר אונים בלי אלוקים
אני פשוט חסר אונים בלי התוכנית

כבר בכתיבת שורות אלה אני מרגיש יותר טוב

אני מקווה שאני אתגבר על הפחד הזה
תודה!

תודה חבר.

ברוב הפעמים, ברגע שהתחלתי לקחת את התרופה גיליתי שהיא בטעם תות וזה דוקא היה מתוק ורציתי עוד.

לא תמיד, והיו גם פעמים שהיה קשה לבלוע את הגלולה המרה, אבל תמיד התוצאה היתה טובה.

חברי היקר,
מנסיוני האישי, ככל שהרביתי הרגשות שלי, על הדחפים והרצונות הלא מכוונים שקיימים בתוכי,
עם אנשים שיכולים להקשיב, ולהכיל אותי איך שאני,
כאשר העזתי להוציא את החוויות החרוטות בתוך נשמתי, את הרגשות החבויים עמוק עמוק בתוכי,
הרגשתי הקלה גדולה, שהניעה אותי לאן שאני היום...

מחזק אותך על כך שכתבת כאן את רגשותיך, ומאחל לך בהצלחה.