אז מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות? עזבו אותכם מהתשובה הבנאלית על כך שיש אותו מספר, ובמקום זה בואו נדבר על העליות והירידות בחיים שלנו. נו, מה יש יותר בחיים שלי, עליות או ירידות? האמת היא שכנראה גם כאן התשובה תהיה שזה אותו דבר בדיוק, כי אחרי כל עליה ישנה ירידה ואחרי כל ירידה ישנה עליה, אבל תספרו לי את זה כאשר אני למעלה או למטה...

כאשר אני בתחתית, העולם נראה חד סיטרי באופן מחריד. אין עליות בעולם הזה והכל מוביל רק כלפי מטה. ההגיון לא פועל, ואני לא מצליח להבין שבאותו מקום שבו אני יורד אפשר לעלות אחר כך. וכאשר הכל טוב לי ואני למעלה, העולם נראה עם עליות חדות בלבד, וגם כאשר אני מתקרב לצוק ומביט למטה, אני מאבד את הפחד כי אני משוכנע שיש לי כנפיים (לא מרד-בוול) וכעת אני עף בכיוון למעלה בלי הפסקה.

זה נכון גם לגבי התאווה וגם לגבי החיים בכלל. כבר מזמן למדתי שהתאווה היא עולם קטן, וכל מה שאני עובר עם התאווה זה בסך הכל השתקפות של החיים שלי. לא לחינם הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים הוא כפול ומקביל, כאשר החלק הראשון עוסק בתאווה - "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", ואילו החלק השני עוסק בחיים ככלל - "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". לא ברור לגמרי מה קדם למה הביצה או התרנגולת (למרות שהספונסר שלי לא אוהב את המשפט הזה ותמיד אומר שיהודי מאמין שהתרנגולת נבראה קודם לביצה), וגם כאן לא ברור לי האם קודם התמכרתי ולאחר מכן פיתחתי פגמי אופי, או שמא פגמי האופי הטבועים בי גרמו להתמכרות שלי. כך או כך, יש לי מספיק דברים לטפל בעצמי ומספיק דברים להותיר לאלוקים לטיפולו המסור, בכל מקום בו ברור לי שלא אוכל לעשות את העבודה בעצמי.

הדברים נכונים הן בתקופת המחלה והן בתקופת ההחלמה. במחלה היו תקופות שלא חשבתי שיש לי סיכוי אי פעם להפסיק את השימוש בתאווה, ולעומת זאת היו תקופות בהן לא חשבתי שאי פעם אחזור אל התאווה. הייתי בלונה פארק על הגלגל הענק, אבל היה נראה שהוא לא ממש מסתובב לאיטו אלא פועל יותר בסגנון של כף הקלע - פעם למעלה ופעם למטה, אבל לעולם לא באמצע. וכאשר הגעתי להחלמה הדברים לא השתנו במהות. נכון שהלמעלה והלמטה השתנו, אבל התחושות הפנימיות שלי אומרות אותו דבר. או שאני משוכנע שהכל בסדר וכיף לי ואני מאושר, או שאני בטוח שסוף העולם הגיע וכל מה שנותר הוא לצעוק "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת".

ובחיים עצמם הדברים נראים אותו דבר. ישנן תקופות שהשמש זורחת והציפורים מצייצות ואני יכול רק לשיר, וישנן תקופות בהן הכל אפור ומדכא ונראה שאפילו השמש כבר לא תזרח לעולם. כאשר הכל טוב לי, קשה להאמין שיבואו ימים קשים ובודאי שאני לא יכול להאמין שיש גם ירידה אחרי העליה. כאשר הכל טוב ואני חושב על זמנים קשים, זה כמו לדמיין יום שרבי בזמן שאני פוסע בשלג כבד, זה פשוט לא הולך. וכאשר הכל רע (וציפור קטנה לוחשת לי שכדאי לי רק להעיף מבט אחד בתאווה), אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאתמול היה טוב ויהיה גם מחר. היום רע לי ובטוח שכך זה ימשיך לנצח.

אז חשוב לי לכתוב את הדברים ולזכור שמספר העליות והירידות בעולם הוא שווה, ולמרות שזה נראה שיש טעות בחשבון, האמת היא שכל עליה מובילה לירידה, וכל ירידה מובילה לעליה. או כפי שהספונסר שלי אומר שאחרי כל "היי" מגיע גם "ביי".

איך אני יכול להיות מאוזן כלפי העליות והירידות? האמת שאני לא יכול. בדיוק לכן אני צריך לעבוד על הצעד השלישי שלי בו "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו".

תודה סוד. הספונסר שלך יכול לאהוב מה שהוא רוצה, אני אוהב את הפוסט הזה. מאוד.

גם אותך...

תודה סוד.

לגבי הביצה והתרנגולת:
תמיד חשבתי שקודם נחשפתי לפורנו ורק אח"כ התמכרתי לאוננות.
לאחרונה קצת חפרתי בעברי (כמעט 30 שנה אחורה) וגיליתי שבעצם קודם התמכרתי לאוננות ורק אח"כ הגיע עולם הפורנו ושידרג את ההתמכרות.
זה נתן לי המון לדעת ולהפנים שההתמכרות שלי החלה עם טינות ופחדים ונגמרת בהם, הפורנו והאוננות הם רק המאפיין.

לגבי העליות והירידות:
אני מרגיש את זה עם אשתי ואפילו אחרי שנה בתוכנית יש לנו עדיין ירידות ועליות בצורה הכי מוחשית.
לדוגמא: יום לפני שמסרתי ציון דרך בקבוצה החיה אשתי עשתה את הכל כדי להוציא אותי מכלי והרגשתי ממש שבא לי לברוח.
אחרי שיחה עם הספונסר ושמסרתי את זה לקב"ה הרגשתי כבר יותר טוב.
כבר למחרת אשתי אפתה לי עוגה והלכה לקנות לי כמה מתנות לכבוד יום השנה, כאילו כלום לא קרה.
הספונסר אומר לי כל הזמן לזכור שגם כשאני מרגיש "גן-עדן" עם אשתי, להתכונן שיכול להיות גם ההפך. ("אחרי ה'היי' מגיע ה'ביי'")
אני אומר לו עכשו שאני כבר רגיל לרכבת הרים הזאת.
כל פעם שיש "היי" אני אומר תודה לקב"ה ויודע שה"ביי" עלול להגיע.

בהחלמה לכולם

יש על זה בספר הישר... אני מצטט
ספר הישר - השער השישי 
סוד האהבה והשנאה:
הָאֶחָד, בְּהֶרְגֵּל הָעֲבוֹדָה וּדְרָכֶיהָ. דַּע, כִּי כָל הָרוֹצֶה לַעֲבוֹד אֶת אֱלֹהָיו עֲבוֹדָה גְּמוּרָה בְּלֵב שָׁלֵם, לֹא יַשִּיגֶנָּה כִּי אִם בְּרֹב הַשְּׁקִידָה, בְּאֹרֶךְ הַיָּמִים, בְּרֹב הַהֶרְגֵּל וְשֶׁלֹּא יָקוּץ בָּהּ, וְדַע, כִּי עוֹבֵד אֱלֹהִים יִמְצָא טֹרַח גָּדוֹל בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָתוֹ וְטַעַם גָּדוֹל בַּאַחֲרִית עֲבוֹדָתוֹ. וְכֵן כָּל מַעֲשֶֹה אֲשֶׁר יַעֲשֶֹה אָדָם, יִמְצָא יְגִיעָה בָּרִאשׁוֹנָה, וְתָסוּר כְּבֵדוּת הַיְּגִיעָה בָּאַחֲרוֹנָה. וְעַל כֵּן, הָרוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו עֹל הָעֲבוֹדָה, צָרִיךְ לַחֲשׁוֹב בְּכָל הֲנָאוֹתֶיהָ וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶן תָּמִיד. וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה לַעֲשֹוֹת הַמַּעֲשִֹים הַקַּלִּים וְאַל יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ, אֲבָל כָּל אֲשֶׁר יֵלֵךְ, יוֹסִיף, כַּאֲשֶׁר אָמַר (ישעיה כ"ח י"ג) וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. וּבִרְאוֹתוֹ כִּי יוֹסִיף יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יוּכַל לִסְבּוֹל, יָקֵל מְעַט מִמֶּנּוּ, לְבַל תָּקוּץ הַנֶּפֶשׁ בּוֹ פִּתְאוֹם, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר יָקֵל מִמֶּנּוּ וְיַעַבְרוּ עָלָיו יָמִים, יָשׁוּב לְקַדְמוּתוֹ. וְהִנְנִי זוֹכֵר לְךָ דִּמְיוֹן בְּהֶרְגֵּל דַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה לְבַל תִּכְבַּד עָלָיו, כְּגוֹן אָדָם הָרוֹצֶה לְעַנּוֹת נַפְשׁוֹ בְּצוֹמוֹת וְאֵין מִנְהָגוֹ לִסְבּוֹל תַּעֲנִיּוֹת, עַל כֵּן צָרִיךְ בָּרִאשׁוֹנָה לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אֶחָד בַּחֹדֶשׁ. וְיַתְחִיל בִּימֵי הַקֹּר, כִּי הַיָּמִים קְצָרִים, וְגוּפוֹ חָזָק, וְלֹא יַזִּיק לוֹ הַצּוֹם, וַיַּעֲמוֹד עַל זֶה הַמִּנְהָג יָמִים, וְאַחֲרֵי כֵן יוֹסִיף מְעַט, וְתִהְיֶה תַּעֲנִיתוֹ בִּימֵי הַחֹם לֹא בִּימֵי הַקַּיִץ. וְאַחֲרֵי כֵן יוֹסִיף מְעַט לְהִתְעַנּוֹת בִּימֵי הַקַּיִץ. וְאִם יִצְטָרֵךְ לְהִתְעַנּוֹת יוֹם בְּכָל שָׁבוּעַ, יֵדַע כִּי הַיְּגִיעָה שֶׁיִּסְבּוֹל תִּהְיֶה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה, וּקְצָת הַיְּגִיעָה תִּשָּׁאֵר בַּשְּׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית, וּמְעַט מִזְעֵר מִמֶּנָּה תִּשָּׁאֵר בַּחֲמִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית, וּכְשֶׁיַּתְחִיל לְהִכָּנֵס בַּשְּׁבִיעִית לֹא יִיגַּע בָּהּ שׁוּם יְגִיעָה כְּלָל. וּבִרְאוֹתוֹ כִּי יָקוּץ וְיִיגִַּע בְּתַעֲנִיתוֹ אוֹ בְּעִנְיַן עֲבוֹדָתוֹ, יַעֲבִיר עַל לִבּוֹ כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַתּוֹעָלוֹת אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הַהִיא וְהַהֶזֵּק אֲשֶׁר יַרְחִיק מֵעַצְמוֹ בָּהּ, וְיֵדַע כִּי הַצּוֹם יַכְנִיעַ הַלֵּב, וְצָרִיךְ לְכָל הָרוֹצֶה לִלְמֹד הַהֶרְגֵּל, שֶׁיֵּדַע כִּי כָל עוֹבֵד עֲבוֹדָה, וּמִתְעַסֵּק בְּשׁוּם מַעֲשֶֹה אוֹ יְיַגֵּעַ עַצְמוֹ בִּדְבָרִים כְּבֵדִים, צָרִיךְ בָּרִאשׁוֹנָה לַחֲשׁוֹב בְּטוֹבָה הַבָּאָה עָלָיו בַּעֲשֹוֹתוֹ אוֹתָהּ, וּבָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו אִם לֹא יַעֲשֶֹנָּה, וּכְפִי גֹּדֶל הַטּוֹבָה הַבָּאָה עָלָיו, כֵּן תִּהְיֶה רֹב תַּאֲוָתוֹ לַעֲשֹוֹתָהּ. כִּי אִם יֵדַע כִּי תָּבוֹא אֵלָיו הֲנָאָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, תֵּקַל בְּעֵינָיו הַיְּגִיעָה אֲשֶׁר יִמְצָא בָּהּ. כְּגוֹן שְֹכַר עוֹבֵד אֲדָמָה אִם יִתְּנוּ לוֹ מְחִיר גָּדוֹל, בִּשְׁבִיל שִֹמְחָתוֹ בַּמְּחִיר הָרַב אֲשֶׁר יִמְצָא מִמֶּנָּה, לֹא יָקוּץ בָּהּ וְלֹא יִמְאָסֶנָּה, אַךְ תִּנְעַם לוֹ יְגִיעָתוֹ:
וְאוּלָם יֵשׁ אֲנָשִׁים אוֹמְרִים, כִּי לֹא תֶּעֱרַב הַיְּגִיעָה וְהָעֲבוֹדָה לָעוֹבֵד אֶלָּא אַחֲרֵי אֹרֶךְ יָמִים בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאָז יַכִּיר הַטּוֹב וְהָרַע, וְיֵדַע כִּי יֵשׁ לוֹ גְּמוּל עָלָיו, וְאָז יוּכַל לִשְׁקוֹד עַל עֲבוֹדָתוֹ וְלֹא יָקוּץ בָּהּ. אַךְ בְּהַתְחָלַת דָּבְקוֹ בָּעֲבוֹדָה יָקוּץ בָּהּ וְיִמְאָסֶנָּה פְּעָמִים רַבּוֹת וְיִזְנָחֶנָּה. וְעַל כֵּן אָשִׁיב עֲלֵיהֶם וְאוֹמַר, כִּי לֹא יִדְבַּק אָדָם בָּעֲבוֹדָה אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, אַחֲרֵי דַּעְתּוֹ גְּמוּלוֹ מִמֶּנָּה, וְאַחֲרֵי עָמְדוֹ בָּהּ שָׁנִים רַבּוֹת, וְאַחֲרֵי קְנוֹתוֹ שֵֹכֶל טוֹב, וְאַחֲרֵי דַּעְתּוֹ סוֹד הַתַּאֲוָה וְהָפְכָּהּ בְּכָל הַמַּעֲשִֹים. כִּי כָל מַתְחִיל לַעֲשֹוֹת שׁוּם מַעֲשֶֹה, אִם יִהְיֶה לוֹ בַּמַּעֲשֶֹה הַהוּא שׁוּם הֲנָאָה, תִּכָּנֵס בְּלִבּוֹ הַתַּאֲוָה. כִּי כֵן כָּל מַעֲשֶֹה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שׁוּם הֲנָאָה תִּכָּנֵס בְּלִבּוֹ הָאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כֵּן תָּסוּר וְתִכָּנֵס בְּלִבּוֹ הַשִּנְאָה, וּלְקֵץ יָמִים תָּסוּר, וְכֵן יִתְחַלְּפוּ תָּמִיד, יָסוּר הָאֶחָד וְיָבֹא הַשֵּׁנִי. אַךְ אִם תִּהְיֶה הֲנָאַת הָעוֹבֵד בַּעֲבוֹדָתוֹ גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ לוֹ שֵֹכֶל, תַּעֲמוֹד הָאַהֲבָה יָמִים רַבִּים, וְהַשִּנְאָה יָמִים מִסְפָּר. וְאִם לֹא יִהְיֶה לוֹ שֵֹכֶל טוֹב וְאֵין לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ הֲנָאָה גְּדוֹלָה, אוֹ תָּבוֹא עָלָיו מִמֶּנָּה הֲנָאָה מִצַּד אֶחָד וּמְהוּמָה מִצַּד אַחֵר, תַּעֲמוֹד הָאַהֲבָה יָמִים מֻעָטִים, וְהַשִּנְאָה תַּאֲרִיךְ יָמִים. וְכַאֲשֶׁר יִתְחַלְּפוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, אִם יִתְחַדְּשׁוּ לָאָדָם חִדּוּשִׁים טוֹבִים בַּעֲבוֹדָתוֹ אָז תּוֹסִיף הָאַהֲבָה וְתִגְדָּל. וְאִם יִתְחַדְּשׁוּ דְּבָרִים רָעִים תּוֹסִיף הַשִּנְאָה, וְאִם לֹא תִּתְחַדֵּשׁ בָּעֲבוֹדָה דָּבָר, יִהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת עַד שֶׁיָּבוֹא הַשֵּכֶל וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן, כִּי, אִם יִהְיֶה הַשֵּכֶל טוֹב, תִּתְחַזֵּק הַתַּאֲוָה בִּשְׁבִיל הַהֲנָאוֹת הַבָּאוֹת מִמֶּנָּה. וְאִם תֶּחֱלַשׁ הָאַהֲבָה תֶּחֱזַק הַשִּנְאָה וְתֵלֵךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל וְתִתְמַעֵט הָאַהֲבָה בְּכָל יוֹם:
[קא]:
המלחמה בין האהבה והשנאה ואיך לנהוג בזמני השנאה:
וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר גִּלִּינוּ סוֹד הָאַהֲבָה וְהַשִּנְאָה, נֹאמַר, כִּי צָרִיךְ לְבַעַל הָעֲבוֹדָה, לְהַכִּיר בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָתוֹ, כִּי הָאַהֲבָה וְהַשִּנְאָה נִלְחָמוֹת שְׁתֵּיהֶן, פַּעַם תִּגְבַּר הָאַחַת וּפַעַם תִּגְבַּר הַשְּׁנִיָּה. וְעַל כֵּן אֵין צָרִיךְ בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָתוֹ לִהְיוֹת חוֹשֵׁשׁ אִם יָקוּץ בָּהּ, כִּי זֶה מִשְׁפַּט הָאַהֲבָה בִּתְחִלָּתָהּ, כִּי תַּגִּיעַ לְתַכְלִית יְדוּעָה וְתֶחְדַּל, וְאַחַר כֵּן תָּשׁוּב וְתִתְחַזֵּק וְתִתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר. וְאַחַר כֵּן אִם תֶּחֱלַשׁ הָאַהֲבָה וְתִכְבַּד הַשִּנְאָה, אַל יְהִי נוֹאָשׁ מִן הָעֲבוֹדָה, רַק יֵדַע כִּי לְקֵץ יָמִים תַּחֲלוֹף.