,לאישיות סקפטית שכמוני, היצמדות שיטתית למשהו אחד היא דבר לא מתקבל על הדעת. מדי פעם חודרת לתרבות השיח שלנו מילה חדשה, סוג של טרנד הצובר תאוצה. אחת המילים שהכי התחברתי אליהם בשנים האחרונות הייתה המילה "הזוי". לא משנה כעת מי הכניס אותה ללכסיקון הישראלי ובאלו נסיבות. 

מהרגע הראשון שהכרתי אותה במשמעותה הנוכחית, מיד התחברתי. זו המילה שהיתי צריך כדי להגדיר את ההרגשה שלי כלפי כל מה שלא מסתדר לי. בעיקר כלפי צורות חיים ושיטות שהרגיזו אותי. זה נתן לי את האפשרות לסלק מראשי את כאב חסרון השלווה. משהו בפנים הרי רצה כל כך להיות קשור לדרך חיים שתיתן מענה, אבל קשה היה למצוא אותה. כך פטרתי כל אפשרות, עוד משהו "הזוי"...

היום אני יודע שאין דבר שמרגיז אותי סתם. אם משהו מציק לי בהתנהגותו של האחר, משמע שמשהו אצלי לא פתור, והוא זה אשר לוחץ לי על מקומות רגישים. אבל בכל השנים שעברו זה לא היה ברור. היה לי תחביב מוזר ביותר, להתעמת עם אנשים על צורות ודרך חייהם. השיחות הכי מאתגרות שלי עם אחרים היו בנושאים של אידיאולוגיה. לא הבנתי למה, אבל זה שאב אותי בצורה לא מובנת. הייתה לי תאווה מרושעת לראות את בן שיחי מאבד את הביטחון שלו מול אושיות עליהם גדל ותפיסות עולם עליהם נלחם. לראות כיצד אני מצליח לערער את בטחונו העצמי כפי שרק אני יודע לעשות.

כמובן שאלו היו השיחות הכי מאתגרות, אבל גם הכי מתישות לאחר מעשה. זה היה מביא אותי להרגשה רעה ומזעזעת. היום אני מבין שזה לא בא סתם כך. זה שימש אצלי את הצורך הנואש להוכיח לעצמי שאין שום דבר שיוכל לתת לי מענה למצוקה הפנימית הנואשת שלי בחיפוש שקט ומנוחה. הייתי חייב להוכיח לעצמי כי אין באמת משהו שייתן מענה לחיפוש הנואש שלי אחר חוף מבטחים לנפשי הפצועה. הייתה בי קנאה מטורפת באותם אנשים אשר היה נדמה לי כי הם נמצאים במקום של שלימות עצמית. שנאתי וכאבתי את דרך הייסורים העוברת עלי בחיפוש משמעות אמתית לחיי.

אחד הזיכרונות המעניינים שיש לי, הוא מביקור שעשיתי לפני שנים רבות בכותל המערבי. זה היה ביום שישי אחד בשעת דמדומים של אחר הצהריים. היה זה עוד ביקור אחד מיני רבים, אך היה בו משהו מיוחד. לפני שיצאתי מרחבת הכותל צדו עיני איש ספרדי זקן, עם פני מלאך. זקן לבן ארוך היה לו על פי מידותיו, וכולו אומר כבוד ומסתורין (בעיני, בכל אופן) לא אני איש של התרגשות והתייחסות יתירה לניואנסים שכאלו, אבל אז זה קרה משום מה. הוא ישב במין רוגע שכזה ואמר כמדוני את שיר השירים. לא ידוע לי עד היום מי הוא היה, אבל ניגשתי אליו וביקשתי ברכה... קצת הזוי (...) בשבילי. אני זוכר אותו נותן לי יד ואומר "שתהיה לך מנוחת הנפש". אמרתי אמן והמשכתי הלאה. עוד משהו שמישהו אמר לי...

כמה רגעים אחר כך, פתאום הרגשתי שלא בנח. רגע, מה זה צריך להיות? האם ייתכן שהוא יודע משהו עלי? זה ממש לא יכול להיות. אבל אם הוא לא יודע כלום מה פשר הדברים שהוא אמר לי. למה הוא לא מצא משהו אחר? בהצלחה, אריכות ימים, בריאות, או השד יודע מה. מה פתאום מנוחת הנפש? עם כל הציניות שלי, הרגשתי שזה נוגע בי. עובדה שעד היום יותר מ 10 שנים אחרי אני זוכר את זה היטב. 

היום, אחרי שנה ויותר מאז שהגעתי לכאן. עולים בראשי מדי פעם מחשבות. שוב אותם מחשבות על עוד דרך "הזויה" שאני נמצא בה. לעיתים אני חושב לעצמי שאולי אחרי שנים ארוכות של שברון לב ותוחלת ממושכה, נקלעתי באין ברירה לכת כלשהי שהצליחה במקום שבו לא הצליחו כל השיטות שקדמו לה. כנראה שמשהו נסדק בחומת ההגנה שלי והטרנד הראשון שהגיע, הצליח לחדור את שריון הקשקשים. לדידי, מה שהתרחש איתי בשנה האחרונה הוא משהו שלא יכל לקרות לעולם ועד. אין מצב.

איך בכל זאת זה התרחש?

ובכן, במבט מעמיק יותר, אני מצליח לזהות את ההבדל. כפי הנראה, הציניות וחוסר האימון לא היו משהו ריק לחלוטין. הם הגיעו מאותו מקום של חיפוש תשובות למצוקות בהם הייתי שרוי. היו בתוכי יותר מדי שאלות שלא מצאו מענה ראוי. נכון, לרוב האנשים אין צורך במענה כמוני. להם אין את ייסורי הגדילה שאני עברתי. הם לא התנסו בסערות ההתמודדות עם כוחות על טבעיים המנסים פעם אחר פעם להכריע אותי. איך אמר פעם מישהו. "אין שכל, אין דאגות" זה לא כמובן שיש לי שכל יותר מאחרים (מי כמוכם הרי יודע שזה לא נכון) במקום השכל הייתי שם את האתגרים. היו לי יותר מדי אתגרים שדרשו מענה אמיתי. פתרונות סינטטיים נדחו על הסף.

הפעם הראשונה בה קיבלתי תשובות נוגעות, הייתה כאן. פתאום הסתדרו לי יותר מדי דברים. אפילו לציניקן מריר שכמותי זה היה כבר יותר מדי. פעם אחר פעם לה עוד חומה עתיקה ומבוצרת שנבנתה על ידי בידי עמל, בצוק העיתים. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעייף. גם ההגנות הכבדות ביותר נעלמו מול תשובות ש"נגעו" במקומות החשופים. לפתע התברר לי מה שידעתי זה מכבר. הכל היה בנוי על ברירת מחדל, או חוסר ברירה. לא באמת התנגדות מוצקה אלא חוסר אונים. זה מה ששבה את ליבי.

אין באמת יכולת התנגדות מול מענה אחר מענה בכל שטחי החיים. משפחה, עבודה, חברים, ובעיקר, שלווה.

אז אני נשאר כאן.

אדם יסודו
יישר כח גדול על הדברים, גם על העריכה היפה אבל בעיקר על התוכן.
בדיוק אתמול בערב שיתף אותי חבר יקר מהתוכנית שהוא סובל מבעיית מבטים שהתגברה לאחרונה למרות שהוא מתקדם בצעדים וכו', הוא פנה לחבר ותיק ששלח אותו לחבר עוד יותר וותיק, החבר הוותיק מאד אמר לו שאין לו פתרון "רק תפילה", באופן מפתיע במקום להיות מאוכזב מכך שלא ניתנה לו הצעת קסם, החבר היה מרוצה עד השמיים, הוא אומר לי "אתה שומע רק תפילה רק תפילה" כולו נרגש.
אולי לא היו לו המילים המתאימות להסביר את תחושת ההקלה שלו, אבל מהפוסט הזה עולה התשובה מאליה, אין פתרונות לבעיות, יש תפילות לחוסרי אונים.
הבנת המצב, פניה לעזרה, פניה לאלוקים - שלושת הצעדים הראשונים בדיוק כפי שהם.

יומחלים

ברוך הנשאר.
היה מדהים לשמוע פתאום את הקול שלך בקבוצה הטלפונית של הצהרים.
מהפוסטים המיוחדים שלך אתה נשמע כמו כוח עולה.
זה עושה הרבה טוב לך שאתה כאן,
אבל גם הרבה טוב לנו.
תודה על עוד פוסט מחכים, מחלים, ומעורר השראה.
יעקב

תודה רבה! הזדהתי עם כל מילה.