לאחרונה דיברתי עם בני על היגיינה אישית. נזכרתי שבתור ילד היו לי הרבה גזים, והרבה פעמים היה פשוט לא נעים להיות בקרבתי.
רק באמצע כיתה ז פתאום עלה על דעתי הרעיון המדהים, שאם יש לי גזים, זה סימן שאני צריך לשירותים. ושגם אם אני חושב שזה "רק" גזים, אם אלך לשירותים סביר שאגלה שזה הרבה יותר מזה, וכך הגזים ייפסקו.
למה אני מספר לכם את הסיפור המסריח הזה? כי אני הולך ומגלה, 25 שנה אחרי התגלית הראשונה, שאולי זה ככה גם בנפש.
כשאני שם לב שאני עצבני, שאני לא רגוע, שאני לא מצליח לעבוד, שאני מגיב לאנשים בתוקפנות, או אפילו סתם שאני מנדנד את הברך במהירות - כנראה שקורה משהו בפנים. וצריך לנקז החוצה את המשהו הזה, אחרת הוא ימשיך וירקיב בפנים.
יהי רצון שה' ייתן לי יותר כוח לשתף, את החברים ובקבוצה, מיד כשאני מזהה את ה"גזים" הנפשיים. כרגע זה מאוד קשה לי כי אף פעם לא חשבתי שהבעיות שלי הן עניינו של מישהו מלבדי. זו הייתה אידיאולוגיה, וקראתי לה "עצמאות" ו"אי-תלות". האידיאולוגיה הזו היא (או שמא הייתה) הדבר הכי יקר לי בחיים.
כדי לקשוט עצמי תחילה, אשתף במה שעובר עליי בשעות אלה:
התחלתי לכתוב את הצעד הראשון במצוות הספונסר שלי. כבר כמה ימים שאני מנסח את זה בראש, אבל רק היום ישבתי וכתבתי. הגעתי בערך לשליש, ואני מוצף חוסר שלווה. מתקשה לעבוד, מרגיש חנוק וקר וגם הברך שלי מתנדנדת... אני לא כל כך מבין מה נשתנה - הרי לא כתבתי שום דבר שלא ידעתי, וגם נכון לעכשיו רק הספונסר שלי ראה את הדברים. ובכל זאת זה זיעזע משהו בתוכי, ואני חסר אונים.
ה' תציל אותי. בבקשה.