זה זמן מה שאני מתלבט בין היחס של המחלה מול יראת השמיים.
מצד אחד כאשר היראת שמים מנסה לנטרל את המחלה או לכבושה- זה לא מצליח,
מאידך, כאשר אני מפנים שאני חולה אז אין לי את הדירבון להתחזק בעבודת השם כי הרי זה סתם אלרגיה
אך מה לעשות שהחוקים הרוחניים פועלים אחרת וקליפות מתחילות להידבק ואז אין פלא שקשה לכוון בתפילה והמצוות -"מצוות אנשים מלומדה".
נראה כמו מבוי סתום? אולי בכל זאת יש פתרון, אחד מוכר שנמצא זמן רב כבר בבוידעם:
לפני שהכרנו את שמור עיניך וניסינו להתמודד לבד, לא הייתה לנו שום בעיה לחיות חיים כפולים (מצד אחד מקיימים תורה ומצוות, מצד שנים מכורים קשה)
ולהעמיד פנים שהכל כשורה אז למה שלא נאמץ את אותו התרגיל רק בזמן ההחלמה:
אני חולה ולכן כל דבר הקשור להתמכרות (נפילות וכיו"ב)- אני לא אשם, אני "אוטיסט";
אני בן של מלך ולכן יש לי אחריות על הממלכה ואני לא רוצה לאכזב את אבא אז אני שומר על קלה כחמורה ככל יכולתי כאילו לא קרה כלום.
אני יכול להגיד שלי זה עזר, סוף סוף זכיתי היום לתפילת שחרית מרוממת ודביקות בה' כאשר רק לפני כמה שעות נפלתי שוב.
אבא תעזרני לעבדך כאילו לא חליתי מעולם, ובבקשה תרפאני ממחלתי כאילו לא עברתי על מצוותך מעולם.
נ.ב.
מאז תקופת הנקיות הארוכה שהסתיימה בהתרסקות עוד לא חוויתי זאת, זה כחודשיים ימים.
