אתמול נפל לי אסימון נוסף בשרשרת האסימונים של 12 הצעדים. פתאום קלטתי שאני צריך להאמין באופן מוחלט ללא סייגים, שאני מעולם לא חטאתי, שמעולם לא היתה לי יכולת הבחירה. כי אם אני מאמין שהיתה לי בחירה, אני מאמין שיש לי כח,  אפילו קטן, ואם אני מאמין שיש לי כח אני לא יכול להודות באמת בחוסר אונים, ואם אני לא יכול להודות באמת בחוסר אונים אני לא יכול לעשות באמת את התכנית, ואם אני לא יכול לעשות את התכנית באמת אני לא יכול לעשות אותה בכלל, כי חצי עבודה לא מביאה חצי תוצאה וכו'.
מה השתנה בהבנה אתמול? כבר קודם ידעתי בליבי שכח הרצון שלי מול התאווה היה תמיד חלש, אבל התחושה שלי היתה שעדיין היה לי  איזשהו כח בחירה, שיש לי כן אחריות כלשהי ולו קטנה ביותר על מה שנעשה, כי כך הורגלתי לחשוב במשך שנים, זה מה שלימדו אותי, זה מה שכתוב בספרים, זה חלק מהחינוך הדתי שלי.
מה שהתחדש שלי, זה שהתחלתי להפנים ולא רק לצטט משפטים, שאין לי כל אחריות על מה שנעשה, פשוט לא יכולתי לנהוג אחרת, אלוקים מנע ממני את הכוחות שיאפשרו לי לנהוג אחרת, וכל מה שעשיתי היה רצונו המוחלט ללא סייג.
קשה לי לכתוב את המילים האלו, יקח לי זמן להאמין בהם באמת ובתמים, אבל האמת שאני כבר מרגיש שזה נותן לי החלמה, ובניגוד למה שחששתי שעלול לקרות, לפחות עכשיו,זה לא גורם לי להרגיש חופשי לעשות מה שאני רוצה, אלא דווקא להתחבר יותר לאבא שבשמים ולקבל ממנו את הכוחות הבלתי מוגבלים שהוא יכול לתת לי.

נ.ב. 2 הערות שחשוב לי לשתף בהם, וגם אולי הם יכולות  לעזור לעוד חברים. 1. אתמול דיברתי עם חבר יקר ותיארתי לו מעידות שאני חווה, והוא אמר לי שלא אצל כולם המעידות הן שוות, כלומר יתכן שמה שאצל אחד נחשב כמעידה, אצל אחר בגלל אופיו לא נחשב למעידה. ניקח את המקרה הפשוט של מבט ראשון מבט שני ברחוב, יכול להיות מישהו שהמוח שלו עובד מהר יותר ,חד יותר, ובשבילו הבטה שהיא מעבר לשבריר שניה הראשון היא מעידה. ויכול להיות משהו עם סגנון חשיבה איטי ומחושב יותר שאצלו המעידה מתחילה במבט בשנייה השלישית או הרביעית. לקחתי את זה ממנו ואני עוד צריך לנתח את זה עם הספונסר אבל הרגשתי שיש פה נקודה נכונה.
2. סוד הגדיר באחד הפוסטים על דברים שמרוקנים אותו ודברים שממלאים אותו. הוא כתב שלעיתים הוא כותב או מדבר על התכנית דברי חכמה שאחרים מתפעלים מהם אבל אותו זה מרוקן, ודווקא שיתופים על חולשות ממלאים אותו. לקחתי ממנו את העיקרון של מדידת התחושה האם מה שאני הולך לעשות-לחשוב-לתכנן- לדבר , בהקשר לתכנית, ממלא אותי או מרוקן אותי, וזה עזר לי בכמה רגעים במהלך הימים האחרונים.

דברי חכמה כתבת.
אני פשוט צריך להפנים בצורה מושלמת, שאני חסר אונים והייתי חסר אונים, ואני אהיה חסר אונים. כל זה בשביל להבין ולהפנים את החלק השני של "איבדתי שליטה על חיי".
תודה רבה

האמירה שמעולם לא הייתה לך בחירה חופשית נראית הזויה מדי,
הסיבה שהתחנכת כך היא כי זה אכן אחד מהעקרונות של היהדות ולמיטב ידיעתי התכנית היא לא כחלופה אליה אלא כמשלימה.
זה נכון שצריך להבין, להפנים, לדעת, לחוות, להרגיש, לחוש, לנשום את חוסר האונים
אבל נראה לי שעדיף יותר להתייחס להווה ולא לעבר, מה שעבר עבר ובעתיד אין לי שליטה ולכן כעת אני חסר אונים.
האם הייתי בעבר גם כך? האם בפעם הראשונה שנחשפת לתאווה בחיי לא הייתה לי בחירה?
זה מים שחלפו מתחת לגשר, כעת אני חסר אונים ואני מתפלל שארגיש כך תמיד.
בהחלמה בהמשך הדרך...

לגבי גם לא היתה בחירה חופשית כשנחשפתי לראשונה
הייתי בן 13-14
איזה בחירה חופשית יש
לילד שאתה נותן לו ממתקים

אני נחפשתי לזה בגיל יותר צעיר ועדיין אני אומר שזה לא רלוונטי להתעסק בשאלה הזאת.
אלו שאלות שנכנסות לקטגוריה של "חשבונות שמיים" ומאחר ודרך ארץ עדיין איני יודע לקיים
(ההגדרה של תכנית 12 הצעדים ע"פ הרב יהושע שפירא) אני לא מתעסק בשאלות אלו.

אם הייתי יודע מתי היתה הפעם הראשונה שהתחלתי עם התאווה, אולי הייתי נכון לשאלה הזאת.
לפי זכרוני, מיום עומדי על דעתי לא עברתי יום אחד ללא תאווה. הלזה יקרא  בחירה חופשית? תמהני?!.
די לי בזה שהיום אני יודע שאני חולה, ולא חוטא.
מה לעשות הלאה אני כבר יודע.
יש לי 12 צעדים לצעוד בהם. ובלי הרבה הבנה, אני יודע שזה הדבר היחיד שעוזר לי, לכן אני ישקיע בזה את כל המאמצים והכוחות. אני רוצה לחיות, זה הכל.
תודה

שלום מנחם, שלום חברים יקרים,

האמת שדילגתי על הפוסט הזה כיון שכבר כתבתי עליו כל כך הרבה, עד שאין לי הרבה מה להוסיף, ואני גם סגור לגמרי על עצמי בנושא הזה.

יחד עם זה, הסימן שאלה בכותרת קצת הפריע לי, ואז התגובה של "בקש עבדך".

אם הייתי כותב בעצמי את הפוסט, הכותרת היתה אותו דבר אבל אם סימן קריאה. אין לי שמץ של ספק שמעולם לא חטאתי בנושא הזה, וממילא לא מטריד אותי כל מה שנכתב על אלו שעוברים את העבירות האלו.

אני יכול להתפלס על זה לנצח, אבל יש לי שני קלפים מנצחים ביד.

הראשון - מבחן התוצאה. אלו שטוענים שהם חוטאים והיתה להם בחירה - ממשיכים "לחטוא". האמינו לי שעברו כאן עשרות ומאות כאלו, ומי שלא השתכנע שהוא חסר אונים - לא נשאר כאן. לעומת זאת אלו שהשתכנעו מעבר לכל ספק שהם מעולם לא היו חוטאים - הפסיקו להשתמש בתאווה.

השני - ידיעה עצמית. התחלתי לאונן בגיל שלא ידעתי שזה אסור, לא היתה שום תאווה בחיי, לא אחיות, לא חברות ולא כלום. לא רק שאוננתי באותה תקופה במרץ רב, אלא שפינטזתי כל פנטזיה מינית אפשרית, וזאת מבלי שידעתי כיצד נראית אישה. אז לומר שזה היה חטא - זה הזוי.

יש לי בחירה חופשית, היום כמו פעם.
אבל, 
פעם חשבתי שהבחירה היא אם לחטוא או לא.
טעיתי.
היום אני מבין את מה שהיה נכון גם אז -
הבחירה שלי היא אם להכנע או לא.
אם לא נכנעתי, התוצאה מובנת מאליה ולא נתונה לבחירתי.
אם נכנעתי, נתתי את התוצאה בידיים של ה', היא נתונה לבחירתו.
כך או כך, לי אין וגם לא הייתה לי מעולם השפעה על התוצאה.
בידיים שלי נשארה רק הכניעה.
בחסידות אומרים: ואני - תפילתי לך ה'. מי שאני, זו התפילה שלי. כל השאר זה אתה.