אחד הדברים היפים הוא המשיכה הטבעית לתכנית. קשה מאד עד בלתי אפשרי לשכנע מישהו להגיע לטיפול בעצמו בלי שהוא ירגיש לבד צורך בכך. הדבר אמור במיוחד כלפי אלו שהגיעו לתכנית דרך "שמור עיניך". רובם בדרך כלל כאלו ששרדו איך שהו בחיי היום יום אך התמודדו שנים עם הדחקה של בעיות ללא פתרון. התמודדות, אך לא חוסר אונים מוחלט. רוב האנשים שהכרתי דרך האתר, הם אנשים מבוססים פחות או יותר בחייהם. אנשי משפחה סבירים. שעננה בלתי פתורה ריחפה תמיד מעליהם.

כאשר מגיע מישהו בחוסר אונים סופני כשהוא לחוץ אל הקיר עם אקדח לרקה, לא משנה כל כך האם הטיפול ייעשה בעדינות יותר או פחות. יש מצב נתון שבו כבר אי אפשר להמשיך הלאה, פירוק כל מערכות החיים הם ממש בהישג יד. במצב שכזה סף הכאב כל כך גדול שהוא מאפיל על הרגשות האחרים, כמו חשיפה לאנשים מוכרים, ייסורי היציאה מהאנונימיות. חולה המגיע לחדר ניתוח בעיצומו של התקף לב לא ממש שם לב כאשר קורעים מעליו את הבגדים ושוברים את צלעותיו. ברור שעכשיו עוסקים בהצלת חיים ואף אחד לא מצפה לעדינות יתר.

לא כך כשמדובר במי שמנהל את חייו יחסית על מי מנוחות. אך צריך עזרה בפתרון מצוקות. למשל אצל מי שאובססיית ההתמכרות שלו אינה משהו המערער את שלוותו כל הזמן. יש הרבה חברים שרוב הזמן התאווה לא מנהלת אותם. הם לא קמים והולכים לישון עם משיכה לתאווה. לא כל אשה העוברת לידם מוציאה אותם משיווי משקל. ולא בכל היסח הדעת משהו בפנים שולח אותם להשתמש. מקרים אלו דורשים יחס עדין יותר.

כאשר מונחת על כף המאזניים הבעיה והשלכותיה. ומנגד מונחים להם הצעדים עליהם לעשות, נבחנים הדברים ביתר נינוחות ורוגע. קשה לשכנע מישהו כזה שאם לא יעשה מיד את הצעדים הקיצוניים ביותר הוא נמצא בסכנה. זה לא עובד ככה. כאמור מדובר באנשים המנהלים את חייהם יחסית על מי מנוחות. במקרים אלו חשוב עד קריטי לתת להם את הקצב שלהם. אמפטיה וסבלנות זהו שם המשחק.

תשאלו מישהו פחדן כיצד הרגיש כאשר מישהו דחף אותו בכח לתוך רכבת הרים. הוא עמד שם מהסס ומחשב את צעדיו. שוקל מליון פעמים האם שווה לקפוץ פנימה כדי לחוות את הריגוש הגדול. והנה הופ הוא נדחף פנימה. עוד לא הספיק לעכל את המצב וכבר המעיים שלו נשפכות. סביבו שמחה וצהלה צרחות שמחה ואושר. אבל הוא, הלום פחד. לפעמים טראומות שכאלו עלולות להשאיר את חותמן לאורך ימים. הוא ללונה פארק כבר לא יגיע  אחרי "חווית הבראשית" שחווה.

כמה נפלא ומתוק להסס, להפנים, לנסות ולהיכנס. עקב בצד אגודל, אבל לבד בלי זרוע הדוחפת פנימה. כמו אותו סיפור מפורסם על אותן שתי בנות שהלכו לעשות חסד ביום מעשים טובים. לאחר שעה ארוכה חזרו מתנשפות ומותשות. הם סיפרו שהיו צריכות להעביר זקנה את הכביש. הייתה רק בעיה קטנה שהיא לא הייתה מעוניינת בכך....

לא מדובר כאן בעבריינים הבורחים מהחוק ומחפשים מקלט. גם לא מדובר (בדרך כלל) על מישהו שהגיע רחוק כל כך. סך הכל אנשים נפלאים בעלי רגישות גבוהה ולב רגיש המחפשים פינה חמה ומלטפת, מקום נעים הרחק משאון הכרך. מקום בו אפשר להיפתח ולטפל בצורה דיסקרטית ועדינה בבעיות רגישות אותן היה קשה מאד לפתוח במקום אחר.

זהו ייחודו ויופיו של מקום אציל ומדהים זה. יש הרבה מקומות אחרים בהם "מטפלים" בבעיות. כל מקום ושיטותיו הוא. קשיחות, נוקשות, כללי ברזל, ועוד. כאן הוא מקומו של הלב. אף אחד לא חייב להזדהות. לא עומדים כאן עם שעון עצר ולא דוחקים בהחלמה. וזה הדבר החזק ביותר המושך לכאן את אותם אנשים אשר בלעדיו, לעולם לא היו זוכים לטל תחיה. חלקת אלוקים קטנה, מקום לכל אחד להניח את ראשו.

לו רק נזכה וישמר הוא את אופיו וייחודו.

היופי שבמשיכה הטבעית.

חזק מאוד
התחברתי מאוד לדברים
אבל לפעמים עם הלטיפה הייתי רוצה גם איזו סטירת לחי
דוגמת שמאל דוחה וימין מקרבת
כי בסופו של דבר לפעמים העובדה שהחיים לא משתבשים
רק מונעת את ההחלמה, ברבדים הפנימיים יותר
אבל לאבא יש תכנית מסודרת וברורה, לכ"א לפי מה שמתאים לו...
ועובדה זו בעצם מיתרת את כל העיסוק בנושא...

תודה על הדברים היפים, כמיטב המסורת- אתה כותב פשוט נפלא.
לפי דעתי היופי שבמשיכה הטבעית לא נגזר רק מיופי,
פשוט אין שום דרך אחרת למשוך מישהו להחלמה, אם לא דרך המשיכה הטבעית.
כלומר, לא בזכות זה שאני ילחיץ חבר להכנס לתוכנית, זה אומר שזה יעזור לו.
התוכנית מטבעה יכולה להועיל רק למי שנמשך אליה מעצמו. ובקצב שלו.

תודה אדם. גרמת לי לחשוב. לא מעט. אני כותב מתוך מטרה ללבן דברים, אתפלל שאובן כהלכה, הדברים כאן אינם חד משמעיים, יש המון אפור, לדוגמא, מה היית אומר - כותב למי שאתה יודע שאף אחד לא 'דחף' אותו למשהו, רק הוא חש עצמו נדחף בשל מקומו, רגישותו. חוסר ביטחונו במיוחד אל מול הבטוחים בעצמם, האם הם צריכים להיות מסופקים בסביבתו?

האם כשבא אדם ומשמיע באופן נחרץ את דעתו על מה שהציל את חייו הוא דוחף מישהו? האם כאן הוא לא פועל 'מהלב'? ההיית מצפה ממי שרואה את חברו יושב על קצה הצוק מנדנד רגליו בספק היתול שיעמוד שם וילטפו, שירעיד עימו, ולא יאמר לו שניתן להתרומם, שיש אפשרות אחרת, מפחידה, אבל משתלמת מהנסיון האישי?

כיצד היית נוהג אתה עם מי שאתה יודע שהוא רק חושב שחייו מתנהלים על מי מנוחות ובמציאות אתה יודע אחרת... אמת לא כדאי לקחת שום זקנה ולהעבירה את הכביש בניגוד לרצונה, אבל אם היא אילמת חרשת שמשמיעה קולות לא מילים, פורשת ידיה לצדדים והגם שלא למדת את שפת הסימנים כולה ניתן להבינם כבקשה וזעקה ותחינה לעזרה?

יש מי שיכול לומר בביטחה שכשיתכתב עם מיואש או לכשישמע עצב תהומי מאדם שיגע בליבו, יהא כנדהם מהפרשנות המוטעית לפנסי הרכבת הדוהרת ממולו (איזה יופי, כוכב נופל) יחריש לחלוטין בשם 'היופי שבמשיכה הטבעית', מסופקני.

- - - - -

אני מבין לחלוטין את המקום ממנו אתה כותב, אך נראה לי שכדאי להציג את נקודת המבט הנוספת, התוהה, הלא פתורה, את הקונפליקט הזה מעוד צד, מהנימה האישית שלי, כמי 'שחטף' לא פעם משני הצדדים, גם מאלו שטענו כנגדי על שלא עשיתי די למענם, וגם מכאלו שמשוכנעים שעשיתי הותר בעבורם, 'דחפתי' אותם, שיכנעתי אותם, אכתוב לך מהלב, לא ניתן לדעת מהו הדבר הנכון במאת האחוזים. זה לא מדע מדוייק, יש המון משתנים, ראה את מי שכתב מעלי, סטירת לחי העירה אותו... ואם לא היה נסטר מה?

למדתי בהחלמה שאלוקים מנהל את העולם לא אני, הכל השתדלות,  וכהשתדלות אנסה להיות רגיש למי שעומד מולי, כמו שנכתב בספר הגדול (עמ' 75 - 76) כדי שתדע איך היית רוצה שיפנו אליך.. יעוי"ש. וגם המשפט הזה הוא בע"מ, כי לעיתים הייתי רוצה כך, ולעיתים הייתי רוצה אחרת. לא פעם גם אמרתי משהו אחד והזולת חווה את הדברים מהמקום שלו באופן שונה לחלוטין מהמקום אליו כיוונתי. היו פעמים שלהרגשתי והרגשת מי שהתייעצתי איתו זזתי מכל מסר דומיננטי, ובכל אופן הובנתי הפוך. לגמרי.

פעם פגשתי בתוכנית איש שהכרתי, מהדברים הראשונים שענינו אותו היה  - כמה זמן אני כבר יודע עליו. אחרי שאמרתי לו שלא הרבה זמן הסברתי לו שהייתי במיצר, כי נראה לי שאם הייתי מחכה עם הידיעה זמן רב יותר הוא היה לוקח את זה קשה יותר. הוא הסכים, אבל עדיין היה לו קשה מאוד שניגשתי אליו. למה? כי לא בא לנו שידעו עלינו ולא בא לנו לשחרר את השליטה שם, ומה שלא יעשו עבורינו עדיין נחשוב שזה לא בסדר, זו מהות המחלה שלנו, להיות לא מסופקים, מה שיש, לא טוב.

תשע שנים אני בביזנס הזה, זכיתי, עשיתי, גם טעיתי, לא פעם, מעטים המכורים שראיתי ניגשים אל נשוא העניין ואומרים לו, מיד על ההתחלה, שמע, כל הכבוד לך ששמרת סודי, שפנית אלי באופן מכובד שכזה, אני במקומך הייתי מתייסר, אשריך שנהגת כפי שנהגת. אני מבין שהיה לך לא קל וכל הכבוד לך על הדרך שלך... בשביל איש כמוך זה סיפור לא פשוט. תודה.

הספונסר שלי לימד אותי לא לצפות להכרת תודה. כל הזמן הוא אמר לי שצריך להקשיב למה שאומרים לי, איני אלוהים. אני עושה ולכן אטעה. היחיד שלא טועה הוא זה שלא עושה, בשביל זה יש לי את צעד 10, אבל באותה עת הוא הסביר לי שאת הטענות היית צריך לעשות כך או אחרת, ואולי כדאי.. רצוי  לקחת בערבון מוגבל, בדרך כלל הם נובעים מהמקום החולה, המפוחד, הרוצה לנהל ולשלוט בסיטואציה.

לסיכום, אני משתדל לא 'לדחוף' אף אחד, זה לא עוזר לי, עדיין יש המשוכנעים שאני במשכנעים, אתייעץ לפני, כשאני בא מהלב ללא אינטרס אחלוק את נסיוני. ללא חשש. מה שאמור לקרות קורה ויקרה.

בהחלמה. אוהב.

עבורי השרשור הזה, הוא סדר ההחלמה.
קודם הרגשתי את היופי שבמשיכה הטבעית, היופי של כנות פתיחות וענווה.
אחר כך, ציפיתי לסטירת לחי. ב''ה זכיתי לקבל שתיים.
אחרי זה הבנתי שאני נמשך מעצמי, עבורי לא עבור אחר. אני צריך את הקצב שלי.
לאחר מכן אני אוחז בדקויות של אסירות... בצומת של התבונה. אין עצה ואין תבונה נגד ה'... אהיה חייב למסור הכל להשגחתו.
כעת אני בשלב של ניתוח הדברים והטמעתם בי.
(מעניין מה יהיה כתוב בפוסט הבא)...

אני לא נלחצתי לקיר.
חיי תפקדו, הצטיינתי בכל אשר הלכתי, בתורה ובשאר התחומים.
אבל, וכאן האבל הגדול - היה לי סוד אפל שעינה את חיי.
סוד שגרם לי לתחושת אשמה, לתסכול, לבושה, ליאוש.
סוד שחייב אותי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמי, סוד שלא אפשר לי אף פעם פשוט להיות. תמיד פחדתי שאולי משהו יתפרץ.
סוד שלקח ממני את הבית שלי. הבית שלי לא בטוח בשבילי? פחדתי להיות בבית לבד כמו ילד שפוחד מהחושך.
סוד שלקח ממני את האהבה של אשתי. כל המילים החמות שלה נכנסו לליבי, אבל רק עד מקום מסוים, מכיוון שאם היא תדע אני יודע כמעט בוודאות לאן הדברים ילכו...
סוד שלא הצלחתי להשתלט עליו, למרות שכל כך ניסיתי. למרות שבכיתי אל אבא, למרות שצעקתי, למרות שהפעלתי את כל מה שידעתי להפעיל.
ברגעי האמת, הכל קרס וערבב לי את כל התכנונים.

לא. חבר יקר. החיים שלי לא קרסו. אבל אלה חיים?
אני חוזר שוב על השאלה, ממקום מחלים יותר: כיום אני מרגיש יותר שלם, אני מרגיש שאני יכול לעמוד מול אשתי ולהגיד לה 'אני מכור למין'. אני רואה אופק בו אחוש את ליטופו של אלוהים על ליבי המיואש ואקבל אותו פנימה בלא לדחות אותו מתוך שנאה עצמית.
אז מה היה שם קודם? חיים? נכון, כל מי שמסביבי בטוח שאני אחד האנשים הנעימים והמאושרים שהוא מכיר, אבל אני מכיר את עצמי ואני יודע בדיוק כמה אני שווה או ליתר דיוק לא שווה.
גיהנום לא חייב להתבטא בחיים בחוץ. הוא יכול לשכון שם, בתוך הלב הקטן והרגיש שלי.
האם אני פחות מכור?
התאווה הייתה הבריחה, לא המחלה.

ואתה יודע משהו נוסף, מציאותי הרבה יותר.
אתה יודע היכן הצעד הראשון השיג אותי.
אספר את הסיטואציה.
באחת הפגישות הראשונות של שמור עיניך, כשקלטתי מי הוא באמת זלמן סוד הכניעה, מה באמת עשה האדם הזה. משהו בנפש שלי נסדק.
אני זוכר את עצמי אומר לאשתי: קשה לי לעכל את הסיפור שלו. היא לא הבינה אז הסברתי:
בשבילי להגיד זונות זה כמו להגיד הירואין. מה לזונות ואלי? אני? אני אברך בישיבה חשובה, מעביר שיעורים על בסיס שבועי, תלמיד חכם, אדם ירא שמיים, מחזיק את עצמי לרגיש ומתחשב, אני וזונות? כאילו, ממש זונות? מה? אני? מה הקשר? כאילו, אולי אנשים שעברו טראומות, אנשים שגדלו בבית של פושעים, אבל אני, נתן במתנה, לא. זה קו שאני לא אחצה אותו בחיים.
וזה נחת עלי כמו ברק.
אני, נתן במתנה, יכול מתי שהוא לפנות לזונות. ממש כך. וכשזה יקרה שום דבר לא יעמוד לי. לא ההצלחות שלי, לא האישיות המוצקה שבניתי. לא היסודיות שלי. ואפילו לא תחושת התרומיות המידותית שלי. וזה יקרה.
אם לא אעצור כאן, אחת ולתמיד, זה יקרה.
להבין שאני עומד על פי תהום. להבין שעומד מולי אדם שהיה בתהום והוא צועק, נתן במתנה, חבר יקר, אני מכיר את התחושה הזו שלך, את האשליה שיש גבולות שלעולם לא תחצה אותם, הייתי שם, אבל חציתי אותם. לא חבל? אתה רוצה להתאבד?
הכנות שבדבריו המיסה את ההדחקה שלי.
אני מכור.
אני איבדתי שליטה.
אני בהחלט בהחלט יכול למצוא את עצמי אצל זונות וכל המסתעף. זהו המסלול הטבעי של חיי.
זה לא יגמר בפורנו. הסחרור יעביר אותי לא רק את גבול השעות, הוא לא רק ימוסס את אשליית השליטה שבה אני מחזיק את 'חיי הבנויים'., הוא ירסק אותי לחלוטין. הוא ימעך כל בדל מהדימוי העצמי שלי וישלח אותי על סיפם של מחשבות התאבדות.
ואז, כשאני אהיה מעוך וכתות, בסכנת גירושין, אני אחזור לתוכנית ואומר. אהה, עכשיו הבנתי שאני צריך לעשות הכל.
לא חבל?
זו הייתה התחתית האישית שלי.
המכה הזו גרמה לי להבין שאין לי ברירה.



נ.ב.: יש לחוויה שעברתי קשר הדוק למה שקורה לאנשים שנכנסים לשמור עיניך, ודווקא לשמור עיניך (לעומת SA, ועוד אכתוב על כך פוסט מפורט וארוך). אציין בקצרה בהתייחס לאלמט מסויים בדיון בין אסירותודה לאדם יסודו. כן, אני צריך שיקבלו אותי איך שאני. אני צריך שלא ידחפו אותי. אבל אני בעיקר צריך שיעמידו לי מראה שתגיד לי להיכן אני לא רוצה להגיע. לא איפה הייתי, כי את זה אני עדיין לא מפנים. אלא להיכן אני לא רוצה להגיע.
אבל המראה הזו חייבת לבוא מתוך אמפתיה. מתוך תחושה של הזדהות, של כאב של תחושה של הערכה. במובן הזה אני צריך שיקבלו אותי.
כמובן, שאני לא מצפה שאני אפרש את כל מה שיפעלו מולי כפעולה שנבעה מקבלה. זכורות לי לא מעט פעמים שאשתי אמרה משהו מאוד תמים ואני פירשתי את הדברים כפגיעה בדימוי האישי שלי. הפציעה שלי גורמת לי לדמם מקול עלה נידף. אבל אני אשתדל, וכך גם אצפה מהחבר שעומד מולי.
אחד הדברים שלמדתי מהפסיכולוג שאני הולך אליו הוא שחלק מהמחלה שלי הוא שאני מחזיק עמדה כל כך פצועה על עצמי, שכדי לאזן אותה אני צריך שיקבלו אותי ללא תנאים כלל.
אני חייב קבלה שאף בן אדם לא יכול להעניק לי. וכשאני מבקש אותה מאנשים אני מתאכזב פעם אחר פעם.
רק אלוקים יכול לתת לי את הקבלה הזו, וכמו ששמעתי מחבר וותיק, החור בלב שלי אינסופי כדי שהוא יוכל להכיל את האור האינסופי של אלוקים.
רק אחרי שהבנתי שהציפייה שחברים אוהבים יעניקו לי את מה שאלוקים יכול לתת לי היא לא מציאותית בשבילי, הסכמתי לקבל עזרה מהשליחים שהכוח העליון שם לי בדרכי. שליחים שהיו מלאי החלמה ומלאי רצון טוב, אבל חסמתי את עצמי לקבל אותם בגלל חוסר היכולת שלי לקבל את עצמי.

אוהב
נתן במתנה

תודה נתן, עוררת בי מחשבות.

האם אני הייתי מסוגל ללכת לזונות? ודאי שכן! תכננתי את זה אלפי פעמים, וסביר שבסופו של דבר זה היה מגיע.
האם אני עדיין רוצה את זה כל כך? האם אלך אי פעם? לא יודע, אולי...
האמת, זה לא כל כך אכפת לי. מה שברור הוא  שכיום אני שולט על זה, אם ארצה - אלך, ואם לא - לא. אני חושב שזה מה שבאמת חשוב.

בהצלחה לכולם.

וואי וואי, זהו סוג הדיונים שבהם אני מרגיש משהו מיוחד. לא בגלל ה"תובנות" שיש כאן (אני בכלל שונא תובנות), אלא כיון שנכתבים כאן חיים. אמיתי לגמרי. כל המילים היפות יותר והמהוקצעות פחות, הם רק עטיפה לחיים אמיתיים. הייתי פעם במוזיאון ילדים והיתה שם בובה שוכבת במעין חדר ניתוח, ובאמצע הבטן היה מסך וידאו וראו עליו סרט של ניתוח לב פתוח. נכון שזה היה דרך מסך וכל השאר היה בובה, אבל זה היה כל כך מוחשי ואמיתי. הכל היה שם. ככה אני מרגיש כאן.

אתרום ממש מעט לדיון הזה.

די מפתה לחשוב שרק מי שעדיין "שולט במצב" ובנתיים הוא "רק מאונן וצופה בפורנו", צריך להימשך ולעשות את הדברים בקצב שלו, ולעומת זאת המכורים הכבדים, אלו שכבר התפרקו להם החיים - להם אין ברירה והם חייבים את הקבוצות והצעדים. אשרי המאמין.

ידידיי, המחלה הזאת היא איומה ונוראה לא בגלל מה שהיא עושה לבני האדם, לא בגלל ההרס שהיא מחוללת בנישואין ולא בגלל חומרת "העבירות" שבהן היא קשורה. לא, כל זה הוא אין ואפס לעומת הבעיה הגדולה של המחלה הזאת: ההכחשה. המחלה הזאת מספר לכולם, כן לכולם שאנחנו לא מכורים, לא זקוקים לעזרה ובכל מקרה - המחיר של ההחלמה גבוה מידי. זאת לא המצאה שלי, ראיתי את זה בספר הגדול והזדעזעתי. בסוף הספר, מופיע סיפורו של ד"ר בוב, שאלוקים הועיד לו את הזכות להיות אחד ממייסדי החברותא של AA (הקמת החברותא למעשה נמדדת מהיום הראשון של הפיכחון שלו). הוא אדם שהיה בעבר רופא מכובד, אבל כאשר הגיע אליו ביל, הוא היה בקושי קריקטורה של אדם מרוסק לחלוטין. הוא ניסה לעשות כל דבר כדי להפסיק את השתיה שלו שהיתה במימדים מבהילים - ללא הצלחה.

ואז מגיע אליו ביל ומספר לו על הפיתרון, והוא אומר שזה נשמע לו הגיוני אבל המחיר היה נראה לו גבוה מידי! אלוקים אדירים, מדובר באדם עם רגל אחת בקבר אבל "המחיר" של ההחלמה היה גבוה מידי.

ומכאן לנקודה נוספת עליה כותב נתן במתנה. למיטב הבנתי, הדברים לא שייכים בכלל לשאלה לאן הגעתי, אלא למידת השליטה שיש לי על החיים. בתור חייל זכיתי לשבת בכלא 4 בפלוגת האוהלים. זה לא היה שונה הרבה מאשר הצבא עצמו, ובכל זאת הוריי לקחו עבורי עו"ד צמרת שעשה שמיניות באויר להוציא אותי. לאן להוציא אותי? לשירות בבסיס. ומה שם אני עושה? בערך את אותו דבר שאני עושה בכלא. אז למה צריך להשתגע? כי אני רוצה להיות אדם חופשי, לא אסיר נטול זהות.

במחלה - ולא משנה איפה במחלה - אני אסיר נטול זהות. ובשביל זה אני מוכן היום לעשות הכל כדי להשתחרר. מה יהיה מחר? אני לא יודע. אני מאוד מקווה שאלוקים יתן לי את הכח לרצות את אותו דבר, אבל אני לא בטוח. המחלה הזאת כל כך גרועה, שאני חייב לקחת אותה בפסקי זמן של 24 שעות. האמת היא שלפעמים 24 שעות זה הרבה יותר מידי זמן, לפעמים אני צריך לחלק את היום להרבה חלקים קטנים.

תודה לך אבא שבשמים ובארץ על 441 ימים נקיים ומחוברים. אני מבקש ממך רק בקשה קטנה אחת: לסיים את היום הזה בנקיות.

תודה רבה נתן. אני מאוד מזדהה עם דבריך (כרגיל...). אני חושב שהשנה שביליתי בשמור עיניך בלי להיכנס לתכנית, שימשה בעיקר להפנמת התובנה הזו: שמדובר במחלה פרוגרסיבית, כלומר שהיא רק תלך ותחמיר. זה כמו חור בשן - הוא לא יירפא מעצמו, אלא יתרחב, ויצריך טיפול שורש, או עקירה, או טיפול בכל השיניים בסביבה, או החלפת לסת. וכמו חור בשן, אנחנו דוחים ודוחים, כי מפחדים מהצליל של המקדח של רופא השיניים. אבל למזלנו שם יש הרבה פחות אפשרות לחיות בהכחשה, ואנחנו מבינים מוקדם מספיק שצליל המקדחה הוא כאין וכאפס לעומת מה שמצפה לנו אם לא נטפל בבעיה.
בין הברים שקראתי במהלך השנה, אני זוכר במיוחד את "מכתב מן ההתמכרות" שהתפרסם פעם במייל היומי: www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=779.msg8229#msg8229
כשהתבוננתי פנימה, ושאלתי את עצמי בכנות האם יש תחתית לחבית השחורה הזו שבתוכי, התשובה המזעזעת הייתה שאין. יש מעט מאוד עבירות (לא רק בתחום התאווה) שאני לא מסוגל לדמיין את עצמי מידרדר אליהן.
אם זה המצב, סימן שאבדה לי השליטה על חיי. אני מוכרח לצאת מעצמי ולמסור את הבעיה הזו למישהו שיכול להתמודד אתה.

תודה חברים,

כמו שאמר "סוד הכניעה" יש בפוסט הזה ייחודיות. הוא לא פוסט תיאורטי בלבד. יש כאן מעבר לכך. זו עוד הוכחה לחיוניותו וחשיבותו של הפורום המדהים הזה, ולכך שהוא הולך ומתבגר כל הזמן. פושט צורה ולובש אחרת. כבר לא עוד פורום וירטואלי חסר משמעות מעשית, אלא מקום חי המספק מענה לצורך ממשי בהחלמה.

די מיד אחרי שכתבתי את הפוסט קראתי אותו שוב והרגשתי את הנקודה שעלתה כאן כמעט מכל "כתבינו הבכירים" (באמת! לא בציניות) הצגתי תמונה של נינוחות יחסית בחיים אשר לא מחויבת למציאות של חוסר אונים. כאילו יש כאן אנשים (ואני בתוכם) שלא ממש היו חייבים את התכנית באופן נואש אלא כעזרה חשובה אך לא קריטית.

ראשית, לדעתי כל מי שנמצא כאן חייב להיות כאן. אף אחד לא בא ונשאר כאן סתם כדי לראיין אנשים או לצורך השלמת דוקטורט בעבודה סוציאלית. ראיתי כאן כמה אנשים בעבר שהציגו את עצמם כמי שבאו לעזור לאנשים אחרים. לתת כתף לאנשים מסכנים המשוועים לעזרה. כמעט כולם אם לא ממש כולם היו אנשים מכורים שהיה להם הרבה יותר נח לקבל את העזרה בצורה עקיפה. לקחת ולתת תחושה שהם נותנים (צעד 12?).

בן גוריון כך מספרים, הגיע פעם לבקר בבית משוגעים. הוא עבר בין המחלקות ודיבר עם האנשים. בסוף הביקור הוא פגש אדם מדהים, חכם מוכשר ו...נורמלי. הוא לא הצליח להבין מה הוא עושה שם. כאשר נפרדו שאל אותו האדם ההוא מי אתה. ענה לו "אני בן גוריון" או אז צעק עליו ההוא, “שקרן" אני הוא בן גוריון... לפי גרסא אחרת ביקש ממנו הלה ללחוש לו באזנו את הסיבה ואז נתן לו נשיכה הגונה... הוא כבר לא היה זקוק להסברים נוספים.

כפי הנראה, אף אחד לא נמצא כאן "סתם כך" צריך סיבה מאד טובה לכך, וככל הנראה יש ויש אותה לכולנו. סליחה, לי בכל אופן.


לעומת זאת יש משמעות גדולה מאד בכל זאת, לסיבה ולדרך בה מגיע כל אחד לכאן. גם אם כולנו סובלים מאותה המחלה כפי שאכן נראה. לכל אחד יש את סוג תגובת המחלה אצלו. אפשר לראות את זה בצורה ברורה בתוצאות. אותה מחלה כשהיא תוקפת מישהו עם תכונות או אופי מסוג אחד, לא משיגה את אותן התוצאות כשאר היא תוקפת את האחר. לשם דוגמא. מי שבאופיו הוא נועז וחסר מעצורים לוקח את הכל למקומות הרבה יותר רחוקים ונועזים. כך בחייו הכלליים וכך גם במסע הפרטי שלו עם המחלה.

כיוון שטבעה של מחלה זו שהיא דינמית ומתפתחת, יש לה צורות שונות של מסע. כמו שריפה מתפשטת המונעת מגורמים שונים. חוזק משב הרוח, כיווני האוויר, רמת החמצן, ויכולת התגובה והמשאבים. קשה מאד להשוות בין מקרים ונסיבות למרות שהאש היא אותה אש.

יכולים להיות שני בני אדם החולים בשפעת. האחד שוכב רגוע ונינוח יחסית, ומגיב בצורה סבירה. האחר סוער ומתוסכל עייף ומותש ומכביד את המחלה עשרת מונים מכפי שהיא יכלה להיות. שילוב של תכונות אופי ויכולת התמודדות.


לך תסביר לחולה המתייסר כי צורת ראיית הדברים בעיניו שונה מהותית מתפיסת ראייתך. אם הוא אדם הבטוח בעצמו ובדרכו אין לך ממש סיכוי לשכנע אותו. הוא משוכנע עד העצם. כי העובדה שהנך שוכב נינוח נובעת מחוסר ההבנה בעומק מחלתך. לא די בכך, הוא עוד עלול לנסות בכל דרך לרמוז, להציק, ולשכנע שאתה כלל אינך מודע למצבך האומלל. שאתה די רגוע בזמן שעוד רגע קט אתה צונח למעמקים והופך לשעיר המשתלח בקרקעית עזעזאל. שהוא יכול לעזור לך לו רק תסכים לכך.

במקרה שכזה, הנסיון האישי שלו הוא בעוכריו. במידה והוא אכן נרפא הדבר הופך לטראגי יותר. יש לו הוכחה ניצחת שאינה ניתנת לערעור, הוא הרי הצליח. אתה מסתכל בעיניו ורואה את החמלה והרחמים. את התסכול הנואש מכך שהוא אינו מצליח לשכנע אותך באומללותך. אבל אתה אינך יכול לשכנע אותו בכך שגם אתה הולך לרופא. שאתה יודע הייטב את מהותה של מחלתך ושאצלך תזזיתיות היתר רק מחריפה את תגובת הנגד של המחלה. שגם אם יתכן ואצלו זה עבד אחרת, אתה שונה ממנו בצורה מהותית.


כולם מודים שאחוזי ההישארות וההצלחה בתכנית הם בודדים בהחלט. בבחינת "השרידים אשר ה' קורא" אני מניח שיש סיבות רבות לכך. קשה לי שלא להתרשם כי הסיבה המרכזית היא, שהבסיס לכל העניין הוא רצון פנימי והכרה בצורך לעשות את הדברים.

כל אחד מבין את הדברים במשקפיו הוא. שכנוע לא יועיל הרבה (ויעוין בפוסט "משיכה ולא פרסומת”) אפשר להציג את הדברים בצורה אובייקטיבית (להניח את הספר בקרבת מקום...) אפשר אפילו לספר מה עבד בשבילך. אבל כאשר האדם מרגיש ניצני פטרונות הוא נרתע. ללא ספק, ישנם אנשים עם נסיון רב בתחום, כאלו שהתקדמו פלאים במישורם האישי. הם יכולים להרגיש בצורה מוחלטת שהם רואים נכוחה את המצב ולפי דעתם חייבת לבא עכשיו פעולה כזו או אחרת. עליהם רק לזכור כי על האדם האחר לרצות ולבקש את עזרתם. כל דרך אחרת תגרום לריאקציה ולהתרחקות.

יתכן שהמחלה וסממניה דומים להפליא. אך לעתים הניסיון להפך את הכל למקשה אחת, להוכיח באותות ובמופתים לאחר, שאני והוא חולים בעצם באותה מחלה. רק גורם להתרחקות. הוא יכול לחשוב בטעות כי אני רוצה להרוויח בכך נקודות בנושאים אחרים. לפעמים חיבוק הדב גורם רתיעה. האמפתיה מתפרשת כצורך לקתרזיס עצמי וכשימוש לפתירת קונפליקטים אחרים.

הכאב הגדול הוא, שבדרך כלל הרצון לעזור הוא כנה עד כאב. עיניך יוצאות לראות את הדאגה האמתית, את השכנוע הפנימי הלוהט בצדקת דרכך. קשה לחוש את מפח הנפש של אנשים מקסימים ואוהבים באמת המזדעזעים מכך שאינך מבין אותם. קשה עוד יותר להרגיש את מפח הנפש שלך כאשר הם אינם מבינים אותך.

כדי למנוע קונפליקטים מזעזעים שכאלו היכולים ליצור מעגל תגובות קשות ומיותרות, יש צורך להרפות. וודאי כשמנגד מועבר מסר של הרפייה.

החיה המורכבת ביותר עלי אדמות הוא האדם. הוא מורכב משלל אין סוף של גורמים ומשתנים. “כשם שפרצופיהן אינם שווים כך דיעותיהן שונות" שמעתי פעם מפרופסור מפורסם מאד. שאחד הדברים שהביאו אותו לראות אמונה והשגחה פרטית, היא העובדה שראה מקרים רבים ששני חולים סבלו מאותה המחלה עצמה עם אותן תופעות הלוואי. הם טופלו בדיוק באותה צורה. אחד יצא מזה והשני לא שרד. “על פי הספר" לא היה שום הסבר מניח את הדעת והגיוני לשוני ביניהם. כאן באה לידי ביטוי השגחתו הפרטית של בורא עולם. הוא החליט שמה שיקרה לאחד לא יקרה לאחר.

גם כאן צריך להרפות ולמסור לבורא עולם את הדברים. לבדוק היטב מניין נובע הרצון הכנה בעיני לעזור לאחר. האם אין כאן רצון לא נכון שהשתלט עלי ומשכנע אותי שאני חייב, מוכרח ויכול להועיל  ועלי לעשות זאת בכל דרך. האם אינני צריך להתחשב ולכבד את רצונו של האחר ולהרפות, גם כשאני בטוח ומשוכנע במאת האחוזים שהוא טועה.


חשוב לזכור כי אין תחליף ל"יופי שבמשיכה הטבעית", אצלי בכל אופן.

סוד, אודה לך מאוד אם תלמד אותי איך מבחינים בין תובנות להחלמה. יש לי נטייה לברוח לתובנות (מאוד אוהב אותן), ואני צריך קולר שישמור אותי בהחלמה.

זה פשוט, יש את מבחן התוצאה.

אם הדברים גורמים לי להיות יותר חכם - אז אני לא מעוניין בהם. אם הדברים גורמים לי לעשות פעולות - אני כן.

אם יורשה לי...

תפקידנו כאן נגזר מצעד 12 שעניינו לחלוק עם אחרים את החוויה הרוחנית שעברנו. התפקיד שלנו הוא רק לחלוק את החוויה שלנו. להעביר את הרשום שבההתנסות שלנו בצורה הכי אותנטית שאפשר.

איך הדברים יתקבלו אצל עמיתנו לתכנית? זה כבר תפקידו של טעטע.

השרשור הזה חשוב
אחד הספונסר שלי קרא לזה: 
הסתגלות לחיים - יש מכורים שמסתגלים לחיים, מצליחים פחות או יותר בעבודה, בחיים, בלימודים, בעבודה, בזוגיות, וכו' - כל אחד והמקום שלו.

ובכל זאת התאוה סובבת אותם!