לפני מספר ימים גיליתי סוף סוף לאשתי את הסוד הגדול של חיי.
זה הצעד הכי קשה שעשיתי מאז שהגעתי לתוכנית.
קדמו לזה הכנות רבות עם הספונסר שלי ולמעלה בקודש, וגם הכנה נפשית.

ובכל זאת כשהגיע הרגע לדבר הרגשתי פחד עצום. תכננתי לדבר איתה כבר שבוע לפני. ביום המיועד התעוררתי בחמש בבוקר מתוך חלום רע ותוך שניה נזכרתי... היום אני הולך לספר לה. והלב שלי התחיל לדפוק בחזקה.
השם רצה שזה לא יהיה באותו יום וזה נדחה בשבוע. זה אפשר לי להתכונן עוד קצת וגם להכין את אשתי (אם אפשר להכין אישה לדבר כזה), היא הבינה שאני הולך לדבר איתה על משהו לא פשוט.

הפחד העיקרי היה ממה שיקרה אחרי שאספר לה. איך זה ישפיע עליה, עלי, עלינו.
אנחנו נשואים 15 שנה ואני עדיין חושב שלמרות כל מה שעשיתי לא הייתי בעל גרוע. יש לי אהבה לאשתי וגם הערכה. גם היא אוהבת ומעריכה אותי. מאוד. היא (הייתה) בטוחה שהיא זכתה בפיס, שבעלה כמעט מושלם. היא אפילו אמרה לי פעם שזה מפחיד אותה להיות נשואה לאדם שכל כך קרוב לשלמות ! היא אמרה לי לא פעם שאם לכל הנשים היו בעלים כמוני העולם היה יותר טוב. היא משוכנעת שאני צריך לעסוק בהדרכת חתנים לחיי הנישואין. היא גאה בי.
ובשיחה קצרה אחת אני הולך להרוס את כל זה. היא פתאום תגלה מי מסתתר מאחורי האיש החכם, המוצלח והעדין שהיא חשבה שהיא מכירה.

אודה ולא אבוש בימים האחרונים התחלתי לפקפק בכל העניין אבל בסופו של דבר רבש"ע דחף אותי וישבתי וסיפרתי לה. בדיוק לפי מה שתוכנן. כשסיימתי ראיתי אותה מתקשה להאמין למה שהיא שמעה. זה היה צפוי.
אבל הרגישות שהיא הפגינה כלפי הייתה מעוררת השתאות. היא אמרה לי שהיא מבינה שכל זה גורם לי הרבה כאב ושלא קל לי לדבר על זה. היא גם אמרה לי שהיא ממשיכה לאהוב אותי ומקבלת אותי כמו שאני, שהיא תמשיך להעריך אותי.

רבש"ע איזה מתנה נתת לי ! אבל למה מגיע לה את זה ?

כמה שעות אחר כך היא ביקשה ממני רשות לשאול כמה שאלות. היא הקדימה ואמרה לי שאם קשה לי שלא אענה לה. התפללתי להשם שיתן לי את המילים הנכונות והוא עזר לי.
אבל אחרי יומיים היא הודתה בפני שקשה לה, היא מבולבלת, יש לה שאלות שהיא לא רוצה לשאול אותי כי היא לא רוצה להכאיב לי. אבל יש דברים שהיא לא הצליחה להתאפק והיא אמרה לי.

לדוגמא היא אמרה לי שיש אנשים מסוימים שהיא חשדה אותם שיש להם את הבעיה הזאת אבל אני? שאני אעשה כאלה דברים?
זה כאב, זה עדיין כואב.

הדברים חודרים לתודעה שלה לאט.
אחרי יומיים היא רצתה לוודא שהיא הבינה נכון: "מה זאת אומרת? יש לך רצון להסתכל על אחרות?" היא שאלה אותי בפליאה.
זה דקר אותי. היא לא שואלת בגלל שהיא לא מבינה היא פשוט מתקשה להאמין. זה לא הבעל שהיא מכירה. זה גם לא הבעל שהייתי רוצה שהיא תכיר אבל ...

נכון לעכשיו זה קשה. לי. ולה. וקשה לי גם בגלל שקשה לה. אבל ברוך ד' לפחות עכשיו אין לי התחבטויות, אני חושב שזה היה צעד נכון ומתבקש.

אני משנן לעצמי את דברי השערי תשובה : "ויש על הבוטח בד' להוחיל במעוף צוקתו (צרת החשכה שלו) כי יהיה החשך סבת האורה". אמן.

ידידי הכנוע,

עשית צעד מדהים ומכונן בהחלמתך. זה הצעד המשלים לצעד 1. כעת יהיה לך הרבה הרבה יותר קל לחבר בין עולמך האמיתי לעולם התאווה המתעתע. זה החלך לחיות חיים של שלימות. כעת כנוע בחדרי חדרים יכול להיות אותו כנוע מוכר ומוערך על ידי הסובבים אותו.

אני עשיתי את הצעד החשוב והנפלא הזה לפני כחודשיים, בעזרתו הברוכה של הספונסר שלי ועוד ידידים. במבט לאחור, זה שינה לי את ההחלמה והפך אותה למשהוא מוחשי ואמיתי. אבל, יחד עם זאת, חשוב שתידע שגם הכנות מול רעייתך אינו דבר שתלוי רק בשיחה אחת ותו לא. בחודשים הקרובים הנושא הזה יעלה שוב ושוב, פעם בנינוחות ואמפתיה, ופעם בטרוניה וכעס. הצד השווה שבהם שרעייתך לומדת להכיר את כל צדדי אישיותך, וביחד איתה גם אתה למד להיות כנה עם עצמך.

כלל תעשה לך: תתיחס לכל שיחה עם אישתך על הנושא זה - כמסר מהקב"ה. תגיד תודה, תעכל ותתקדם.

בהצלחה רבה ידידי הטוב 

כנוע היקר,

שמחתי מאוד לקרוא ומאוד התרגשתי.

אשתי אמנם ידעה מההתמכרות שלי, אך לא ממש ידעה את הכל.
לפני כחודש פתחתי בפניה כמעט הכל וזה היה ממש מדהים.
למרות זאת חוויתי איתה רגעים מרוממים, אך גם רגעים פחות מרוממים.
מאוד עוזר לי ברגעים הטוביטם לזכור שהרגעים הפחות טובים עלולים להגיע.
וברגעים הפחות טובים אני מזכיר לעצמי שיבואו עוד רגעים טובים יותר.

בהחלמה

כנוע ידידי היקר.
אשריך על הצעד האמיץ, אלוקים נתן לך את האמץ לשנות, לא כל אחד זוכה בזה.
נסעתי בשבילי סיפורך, וחויתי איתך את פחדך, את חששותיך, ואת תהיותך.
זה דבר קשה לאין ערוך לספר לאשה באמת מי אני.
גא אצלי זה היה פחות או יותר אותו דבר. לאשתי לא היה צל של ידיעה מי זה באמת בעלה. לא היה לה צל צילו של חשד.
וכשנפלתי עליה עם סיפור חיי זה היה פיצוץ אמיתי בשבילה. בחסד אלוקים אמיתי היא אמרה לי שהיא תתמוך בי בדרך הקשה, ושהיא מקבלת אותי כמו שאני. באמת כל הכבוד לה. אני יודע כמה שזה היה לה קשה.
אבל רציתי להגיד לך דבר מאוד חשוב. אל תיבהל מהתהליך. לקח לאשתי שבוע עד שהיא בכלל קלטה מה אני מספר לה. אחרי שבוע היא רק התחילה להפנים, בהתחלה היא הגיבה בצורה של הלם, וכשזה חדר אט אט לתודעתה זה התחיל להיות קשה.
היא מצידה המשיכה לתמוך, אבל הקושי שלה היה קשה לי מאוד.
עד היום אני מאמין שהיא עדיין במצב מסויים של הכחשה. וכשמידי פעם היא מתפכחת מההכחשה, אני רואה עליה כמה שהיא נסערת.
בשביל זה תקנו לי חכמים את תפילת השלווה, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. להבין שכל הדבר הזה הוא תהליך ארוך. ואלוקים הוא היחיד שמחליט מה יקרה ומתי.
אני מחזיק לך אצבעות על הפעולות המדהימות שאתה עושה בעקביות, אבל תנשום עמוק, רק עכשיו נכנסת באמת למים. גם מבחינת ההחלמה, שלא תיתכן כל עוד שלא מספרים לאשה, כי הרי משחק השקר והצביעות מתאים למחלה ולא להחלמה. אבל גם מבחינת ההתמודדות. כל עוד שזה היה התמודדות שלך עם עצמך, זה היה סוג של משחק מסויים. אבל עכשיו כשזה התמודדות עם החיים האמיתיים, התחלת את הפינג פונג.
בקש מאלוקים המון שלווה, תן לו לנהל לך את התהליך, כי הוא יודע איך עושים את זה.
וקבל את קשייה של אשתך באהבה.
היא זקוקה לך מאוד.
בהחלמה.
אוהב
יעקב

תודה לכם עובד, שמואל ויעקב.

עובד, נגעת בנקודה שמאוד חשובה לי. אכן עד היום אני מתקשה בחיבור הזה בין שתי הצדדים באישיות שלי.

עדיין מוקדם מדי כדי שאחוש את זה אך אני שמח על הבשורה שאתה מבשר לי.

ועוד דבר השיתוף שלך אז כשעשית את הצעד הזה עזר לי מאוד וזה אחת הסיבות שהחלטתי לכתוב כאן את מה שאני חווה.

ולך שמואל תודה על הכל. לגומרם אי אפשר...

מיוחד. תודה לך. כמה מילים אישיות - פגשתי בך לפני כשבעה חודשים, ישבת מכווץ עם העיניים בתוך השולחן, לא העזת להיישיר מבט. היית נראה מרוסק. אתמול ישבתי ליד בנאדם, זקוף. שמסוגל לנהל שיחה רצופה, איש מיושב.

לא ראיתי בעינך בושה או אשמה, מצאתי בפניך קבלה. השלמה. חשבתי לעצמך שכך נראית תחילתה של השלווה. החזרת אותי להבטחות של צעד 5 (כדאי לקרוא בפנים.) - עמ' 64 בספר הגדול. היית נראה לי כמי שהולך יד ביד עם רוח היקום בדרך המלך.

בהחלמה.

וואו, איזה יופי.

כנוע היקר,

נכנסתי לפורום כאן אחרי יום שלא היתה לי האפשרות, והפוסט הזה צץ לי מול העיניים. אני מוכרח לעצור ולהגיב.

אני לא כאן כדי להלל אותך על האומץ, וגם לא כדי לספר לך כמה המעשה שעשית היה הנכון. זה לא התפקיד שלי. אבל אני לא יכול שלא להתייחס לכמה נקודות שכתבת.

כן, אתה בעל מדהים (אני לא מכיר את אשתך אבל אני משוכנע שהיא צודקת), אתה אדם טוב ואם לכל הנשים היו בעלים כמוך העולם היה מקום יותר טוב. כל מה שאשתך חשבה עליך עד לרגע בו סיפרת לה - אמת לאמיתתה. אבל אתה חולה.

האם אדם ששבר רגל הוא אדם פחות טוב מאדם שהולך על שתי רגליים? האם משפחה שיש לה בן מיוחד היא משפחה פחות טובה ממשפחה שכל הבנים שלמים בגופם? ממש ממש לא.

לא בחרנו להיות חולים בסקסוהוליזם. אלוקים יודע כמה רע היה לנו בשימוש בתאווה, וכמה רצינו להפסיק את זה. אלוקים הוא היחיד שיכול להבין אותנו כאשר אנחנו אומרים שאנחנו חולים. אני לא מצפה מאשתי שבאמת תוכל לחוות את הקושי והייסורים של המחלה, אבל ככל שעובר הזמן בהחלמה היא יודעת (גם אם לא מבינה) שהדברים שעשיתי במחלה היו כואבים לי לא פחות ממה שכאבו לה. היא מבינה שאני באמת אדם טוב ובעל אוהב וכל מה שהיא חשבה עליי לפני כן היא חושבת היום הרבה יותר.

אבל אני חולה...

תודה רבה לכם אסירותודה וסוד הכניעה על מילותיכם החמות.

כן אסירותודה, אני לא אותו בן אדם שהייתי לפני שבעה חודשים. גם אשתי הרגישה את זה עוד לפני שסיפרתי לה.
היא אמרה לי את זה בכמה הזדמנויות וזה היה הכנה חשובה.

בימים האחרונים אנחנו מדברים הרבה. זה נס כשלעצמו. עד עכשיו לא הייתי מסוגל לדבר על עצמי.

כולי תפילה שאמשיך להתקדם ולהיפתח.

חבר יקר, תמשיך לצעוד - דברים טובים יקרו.