אלף פעמים לא יעזור כמה שאני ארמה את עצמי. אני מספר לעצמי כל פעם מחדש שאני חוזר הבייתה רק כדי לנוח, רק כדי ללמוד, רק כדי לקרוא ספר. ואני כבר יודע שבאמת אני לא חוזר בשביל זה. ובסוף אני אמרח מול המחשב ואגיע לאתרי הזבל.

אז הגיע הזמן להגדיר: אני חסר אונים! אני מכור! אני חולה!

ויש לי מצב מסויים שהוא מסוכן לי: לחזור לבית כשאין בו אף אחד כשאין לי מטרה ברורה.

אז אם אני חולה - אני לא לוקח סיכון.

אתמול אשתי נסעה לרופא, והשאירה אותי לבד בבית. ראשית כל עשיתי לעצמי רשימת מטלות - שלא יהיה לי רגע של שעמום, כי זה מסוכן לי (וערב פסח, יש המון מה לעשות...).

והכי חשוב: ביקשתי מאשתי שפשוט תיקח את הכבל של האינטרנט איתה.

הרי אם זה רעל - אני לא לוקח סיכון!

כל הכבוד לך!!!
אהבתי את הכנות שלך - גם אני מכור. גם אני חולה.
וכל הכבוד על השימוש של אישתך עם הכבל בפתרון הבעיה. צריך אומץ ענק בשביל זה.

איזה כייף לאישתך: גם מנקה, גם עובד, גם לומד וגם שומר את כוח הגברא שלו בשבילה.
היזהר, אתה עלול לזכות בתואר 'גבר השנה'.

חזקחזק