שנה עברה מאז התחלתי לכתוב פוסטים לאימייל היומי, בזמן שהאתר כאן עדיין היה אנונימי ודי אנמי והפורום התוסס שלנו היה בית קברות למכורים. באותו זמן הייתי קורא אדוק של הפינה הקבועה של החבר דב (נקי 14 שנים) באימייל היומי באנגלית, ואחת השאלות שהיתה עוברת לי כל יום בראש היתה איך הוא יכול לכתוב כל יום ולא נגמרים לו הדברים לכתוב עליהם.
בשבת האחרונה נכנסתי לבית הכנסת והמקום הקבוע שלי היה תפוס, אז מתפלל אחר הזמין אותי לשבת לידו. כאשר התיישבתי ראיתי מבצבץ מתיק התפילין ספר של הרב ד"ר טווערסקי על התמכרויות, וכמובן שהשאלתי אותו והתחלתי לקרוא בשקיקה. התפתחה שיחה וכמובן שרכשתי לעצמי חבר חדש, מכור (לא למין) הצועד ב 12 הצעדים. בין היתר הוא סיפר לי שהוא שמע פעם מישהו שואל את ד"ר טווערסקי איך הוא יכול לכתוב כל כך הרבה על התמכרויות (יש לו למעלה מחמישים ספרים בנושא!), והוא השיב שלמען האמת הוא כתב ספר אחד, בחמישים אופנים שונים. יש רעיון אחד בבסיס התפיסה של ההתמכרות, וניתן לכתוב עליו עד בלי די. לא משנה אם זה חמישים ספרים או פוסט יומי במשך שנים.
זכיתי בשנה האחרונה שהרבה פוסטים שכתבתי התפרסמו במייל היומי ונגעו באנשים ברמות כאלו ואחרות, וברור לי שזאת מתנה לגמרי מאלוקים, לא משהו שנעשה בכוחי בכלל. השתדלתי תמיד לכתוב בכנות ולהוביל עם החולשות, והתגובות מוכיחות שאכן הפוסטים הכואבים והמדממים הם אלו שהגיעו ללבבות של חברים מכורים והציתו את פתיל ההחלמה - ועל כך אני מודה לה' בכל ליבי.
אז מה כתבתי כאן בשנה האחרונה? מה היה הרעיון המרכזי שסביבו סובבים מאות הפוסטים ואלפי ההודעות? בשורות הבאות אנסה לכתוב את תמצית הדברים:
אני מכור. נקודה. לא משנה כמה אני מכור או מהי בדיוק סוג ההתמכרות שלי אלא נוגעת העובדה שאני לא מסוגל להפסיק. אם הייתי מסוגל להפסיק לבד - הייתי עושה את זה מזמן, ואם אני כאן סימן שאני לא יכול להפסיק בשום פנים ואופן.
למה התמכרתי? לא בגלל שאני אוהב מין אלא בגלל שיש לי פגמי אופי שאני לא מסוגל להתמודד איתם. ברור שלא הבנתי את זה כאשר הגעתי להחלמה, אבל ככל שהזמן עובר הדברים נהיים יותר ויותר ברורים. לכן נהיה ברור שההתמכרות היא לא הבעיה אלא הפיתרון, אמנם פיתרון גרוע - אבל פיתרון. יש לי בעיות ואני בורח אל הסם שלי - התאווה.
אז מה עושים? אחרי שהבנתי שאני חסר אונים ושיש לי המון בעיות ולא רק בעיה אחת של התמכרות לתאווה, הרמתי ידיים ונכנעתי. הכניעה היתה השער לצעד הבא בו סוף סוף יכולתי למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו ולהתקדמות בשאר הצעדים המטפלים בפגמי האופי שלי.
ומה עם החטאים ולמה לימוד תורה לא מספיק? אני לא חוטא ולא חטאתי. אני חולה לחלוטין. ובדיוק לכן לימוד תורה לא יספיק לי כי מי ששבר רגל נוסע באמבולנס בשבת (והוא לא חוטא), ולא הולך ללמוד תורה כדי שהרגל שלו תתאחה, וגם מי שחולה בסרטן ומאושפז בבית חולים לא מתפלל במנין (והוא לא חוטא בגלל זה), ולא טובל במקווה כדי שהסרטן ייעלם. (או במילים אחרות: לימוד תורה זה תבלין ליצה"ר, אבל אצלי זה לא שייך ליצר אלא למחלה).
איך מבצעים את כל זה? הדרך היחידה שאני מכיר היא השתתפות בקבוצות של 12 הצעדים. רק שם אני יכול להתחיל לבצע את כל הרעיונות היפים האלו. וכל המוסיף בהשתתפות בקבוצות - הרי זה משובח.
