תודה על הפוסט היקר והחשוב הזה.
מדהים לקרוא את מה שהתכנית עושה לכל תחום בחיים.
ובאופן אישי אני רוצה לשתף שחג הפסח היה אצלי מאז ומקדם מועד חשוב במיוחד, כיון שהוא התחבר לי מאד לעניין של יציאה מהשעבוד והגלות הרוחנית הפנימית שלי, ויש בו את סגולת ביעור החמץ - היצה"ר, והיות ומיום עמדי על דעתי הייתי מכור ושקוע ברפש, ממילא מיום עמדי על דעתי ראיתי את המועד הזה כמועד מכונן עבורי, כשמידי שנה בשנה אני בוכה מייחל ומתפלל שבפסח זה אזכה סו"ס גם אני להגאל גאולה פנימית, ואצליח להטהר מחלאת טומאתי.
וכעת כאשר בחסדו הגדול זכיתי להגיע לתכנית, להתוודע לכך שאני חולה, ולהתחיל לצעוד בדרך הפתרון שמציעה התכנית, כשאט אט אני לומד קבלה עצמית מה היא, ענווה מה היא, שלווה מה היא, אמונה ובטחון באלוקים מה הם, ומסירת החיים לאלוקים - מה משמעותה, אני מרגיש בערב החג - ובעקבות הפוסט שהעלית - צורך מיוחד בהודאה לבורא עולם שגאל אותי מעבדות לחירות, ולשורר לפניו שיר חדש על גאולתי ופדות נפשי.

תודה.
בדיוק היום אני עורך את שולחן הסדר וחושב ומה יהיה אם הכל פתאום מתהפך הילדים עייפים אשתי עצבנית והכל כבר לא בדיוק כמו שתיכננתי
אני מתפלל שאלוקים ינהל את הסדר ואוכל להיות משוחרר ונוכח.

במסגרת עריכה של מאמרים לחוברת שתצא בע"ה לקראת הכנס, נתקלתי בפוסט הזה. קילורין לעיניים למתכוננים לליל הסדר.

התרגשתי מאוד. נראה לי שבכיתי (אם כי אני מנסה לתלות זאת במאמץ של העיניים המרוכזות זמן כה רב במסך המחשב).

וואו! מדהים! לא יאומן! וכל המילים האלה חלולות מכדי לתאר את התחושה למקרא הניסים הללו המתרחשים בזמן הזה.
נראה לי נדיר בקנה מידה אנושי. גם אצל לא מכורים. ואולי דווקא למי שקרא מן המצר הצר, אלוקים עונה בכזה מרחב מרווח.

שאלות שעלו לי:
איך אחרי כזה "היי" נזהרים מה"ביי"?
ואיך לא משווים שנה אחרת, פחות מוצלחת, לשנה הזאת? איך לא מתבאסים?

יהי חלקי עמכם! יהי רצון שאסב כך סביב שולחן ליל הסדר!

תודה לך. שאלות טובות. נראה לי שזה טבעי לצפות אחרי דבר כזה...  אני בכל אופן, לא נלחמתי בציפיות. כן התפללתי שהן לא ידריכו אותי. שלא אתאמץ להגיע לפסגות ואחמיץ (תרתי משמע) את המציאות. זכרתי שהחיבור הזה לא בזכותי ובגללי, וביקשתי עוד מתנה כזו. בשריפת חמץ התחננתי לעוד לילה של קירבה, ואמרתי לו שיהיה לי שמח אם היא גדולה. ביקשתי ממנו שישמח אותי, שיקרע לי את הים עוד פעם אחת.

זה מה שאעשה כנראה גם השנה. הזמינו אותנו לליל הסדר ואמרתי לאשתי שאני מעדיף להישאר בבית. יש לי דייט עם אבא שלי... זה לא סגור, יכול להיות שניסע, אני מאמין שאבשלי יבוא איתי לכל מקום שבו אהיה. 

וואהו,,

כן,
אני בכיתי,,ועוד איך,,דמעות לא ירדו לי,,הם עמדו לי בעיניים,,בפרט בקטע הזה,

" זה אותו אחד שיש לו פער גדול בין מה שהוא מרגיש למה שהוא מסוגל לומר... המשכנו בסיפור יציאת מצרים וכשהגענו ל'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו' ראיתי את עצמי. התפרקתי לחלוטין. נשמתי שרה לבורא עולם. לא רק אני בכיתי שם, הבן שלי שלא ידע על מי ולמה התחיל לבכות איתי יחד, נשמתו הבינה...",,,,,,,,,,,,המילים המוכרות קיבלו משמעות אחרת בלילה הזה. ידענו הייטב אשתי ואני, מה הפירוש כי חלצת נפשי ממוות, פתחת למוסרי, כי גבר עלינו חסדו. טוב לחסות בה'... לא זכור לי שאמרתי כך 'נשמת', הרגשתי את המשמעות של 'המשיח אילמים והמפענח נעלמים'. זכרתי באותם רגעים נשגבים ומיוחדים מהיכן באתי, הסתכלתי מסביב לשלוחן קרוב לאחת בלילה ולא יכולתי להוציא מילה נוספת מפי, ממש לא יכולתי לדבר, הכרתי בתודה. רוב הטוב שחנני הבורא עטף אותי לגמרי, אני יושב עם בני ביתי ואומר שיר השירים...

חברים, אז מה השתנה? הכל. אין לי מושג למה. לא אוכל להסביר מדוע, כן אגיד לכם איך. נצמדתי לאבאל'ה. ישבתי בגנים. הקשבתי לקול. שמעתי.

תודה לך אבאל'ה על הכל.

תודה לך "אסיר",,
תודה לך על ההתבטאות המיוחדת בדרך שלך על ההקשבה לקולו,,בגנים,, על הפתיחה של המוסרות,,על חילצת נפשי ממות,את עיני מדמעה,,את רגלי מדחי,,,

המילה תודה,,תחוויר כאן,,

תודה חבר, השם יהיה עם כולנו. אז זהו, הפור נפל. הסדר השנה הולך להיות אחר. אחנו נוסעים. התייעצתי, נאמר לי שדייט עם אבא יכול להיות בכל מקום. אני מאמין בזה. אעדכן ב"ה.

הבטחתי לעדכן... זה באמת היה אחרת. הכל. הלכנו להתפלל תפילת ערבית בבית פרטי. אצל אדם חולה שלא יכל לצאת מביתו. בהתחלה הצטערתי שדווקא בלילה היחידי בשנה כשאפשר לשיר את ההלל ברוב עם מהלב הוא הולך להיאמר על ידי במניין מצומצם. אבל אז, כשהחזן אץ לו בין המילים זכרתי שאהבתי כי ישמע השם את קולי ותחנוני, ולא משנה היכן גופי נמצא רוחי משתכנת מקום בו אני חפץ להיות. ואני רציתי להיות עם אבשלי קרוב. דקות ארוכות אחרי שסלון ביתו של החולה התרוקן עמדתי אני והתנגנתי לי ביחידות. אודך כי עניתני ותהיה לי לישועה.

הסדר התנהל אחרת ממה שאני רגיל וזה היה בסדר. גמור. זרמתי. לא מובן מאליו. מראש הצהרתי 'שאשב ליד כיסא הנהג'  ודבקתי בהחלטתי. בעל הבית ניהל את הסדר כפי ראות עיניו וזה היה נפלא. לא יצאתי מגדרי כשהכוס השניה (מגיד) הפכה לכוס שלישית (רחצה...) על ידי מי שאני אמור לספר לו את יציאת מצריים... וגם לא כשהיא התרוקנה על ידי הבן השני בפעם השלישית. הייתי נוכח. נחוש ששום דבר לא יוציא לי את המיץ. אפילו לא הענבים.

למרות שלפרקים התרגשתי, לא היו לי האורות והברקים 'בנשמת' כבשנים עברו. גם לא הייתי עד הסוף בתוך "כי לו יאה", ובכלל קרסתי עוד לפני שיר השירים, הייתי עצור ולא חשוף אבל היה לי מחובר. ראיתי שלאשתי טוב וזה הספיק לי. אני לא יודע אם אחזור ואתארח בעתיד. כן ברור לי  שבאמת אפשר לקבוע דייט עם אלוקים בכל מקום.

יש לי עוד לכתוב על חג הפסח אבל אקדיש לזה פוסט נפרד.   

כן, גם השנה אפשר וצריך לשאול מה נשתנה. וגם השנה התשובה היא, הכל. לטובה. 24 שעות לפני החג והכל עשוי. כולל שניצלים לחול המועד.. ולא עוד אלא שגם סיימתי עכשיו לראות שני פרקים של שטיסל עם אשתי. לא מובן מאליו בכלל. עד לפני 72 שעות הרגשתי שסוף העולם הגיע. אמנם הילדים עזרו כפי שלא עשו מעולם, אבל הם גם רבו כפי שלא עשו מעולם.

אשתי החליקה את זה (עזובותך, הם ילדים... גם אתה רבת עם האחים שלך) ואני לא. ממש לא. ילדים שמילדים, "בבית שלי אני לא רוצה מריבות". ואני התחלתי לריב. בעיקר עם עצמי. בתוכי. שומדבר לא נראה לי טוב. ענן כהה כיסה את ליבי, לוחש בקול "מה העבודה הזאת לכם". סגר עליך המדבר... אבל כתמיד, עם הפעולות נמשך גם הלב. המועקה הרגשית הכבדה התפוגגה ובמקומה באה - אסירותודה.

הלכתי לבקר עם אשתי נשמה יקרה הנמצאת במרכז גמילה. הבאנו איתנו קצת ניחוח של בית. ואני חזרתי להרגיש בבית... אז מה נשתנה? התבונה לשתוק גם בתוך התחושה הלא פשוטה. ההפנמה שהכאוס זמני. שעכשיו הזמן לקבל את שאין ביכולתי, ולעשות באומץ את מה שברור לי שביכולתי.

אסירותודה.    

תענוג מחלים לקרוא את מה שאתה כותב, תבורך, חג שמח חברים.

מרגש...

אני חזרתי לקרוא את הפוסט מהתחלה.... התחלתי לבכות מהתרגשות..

תודה רבה על זה.

תודה רבה על הפוסט הנפלא. הזדהיתי מאד.

אסירותודה כתב on 27 מרץ 2013 16:04:

התחברתי מאד לשורות אלה.
שנה שעברה כשהייתי נקי 5 ימים, אבל היו אלה היו מפוכחים, ימים עם כניעה וחיבור לאלוקים אז גם אני בכיתי בכל המקומות האלה, לא עם האשה ולא עם הילדים, אבל כן עם אלוקים. זה היה מדהים. השנה יש עוד 2 אנשים שיוכלו לבכות איתי בשמחה הזו, אלו הם אבא ואמא שלי שכיום יודעים את כל אשר איתי ונותנים לי הרבה סיוע במה שבידם לעשות בשביל ההחלמה שלי.

אבל אני רוצה לשתף שאני מצפה שגם השנה אני יבכה שם כמו שנה שעברה, ואת הציפיות הללו אני רוצה לשחרר, ואני מתפלל לאלוקים שהוא יוביל אותי השנה ב"סדר" ואני מתפלל לקבל שמה שלא יקרה ב"סדר" זה בסדר, ואם ב"נשמת" אני כבר יהיה חצי ישן בגלל היין זה בסדר גמור.

אסיים בפסוקים שאנו אומרים בהלל שאני מאד מתחבר אליהם בהקשר לנס שקורה לי:

אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי, כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.

פסח כשר ושמח !!!
 

אם יש משהו שגורם לי לרצות להישאר בהחלמה,
ולהמשיך בתוכנית, 
זה פוסטים מעין אלו,
תודה ענקית לאסירותודה ולכל החברים

תודה אנשים. גם השנה באסירותודה היה לי ליל סדר מקסים. ממש ליל שימורים = לילה שכדאי לשמור אותו הלאה. חגגנו את ליל הסדר בביתנו, הייתי בבית. תרתי משמע. וכשהנשמה שלי מרגישה בבית, טוב לי וטוב לסובבים אותי. גם השנה ההכנות היו רגועות ושפויות וגם הצלחנו לישון. כולנו הלכנו לבית הכנסת. גם אשתי אומרת שהיא לא מוותרת על ההלל של ליל יום טוב, מקימי מעפר דל. 

כשחזרנו, התחלנו את הסדר, ברוגע. שלווה. החבאתי את האפיקומן (בין שני כובעים - אחד הילדים תפס אותי בזמן אמת  והבטיח לא לגלות), והיה פשוט שמח. לא הכרחתי את ההתרגשות ולא התאמצתי בשבילה. הייתי. עם הרגעים המיוחדים במינם שחוויתי במהלך השנה החולפת, זה הספיק. הרגשתי "אשר גאלנו"... ובכיתי בהכרת תודה. "כן השם אלוקינו - אבאל'ה אוהב - יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום"...

קרוב לשתיים סיימנו את הנרצה - כי לו יאה - וקראתי עם הילדים את שיר השירים, טאטאתי את הרצפה והרגשתי שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. 

תודה אבאל'ה.

סלט,
מרגש.נעים.כואב.
הכל מעורבב ביחד.

ועל הכל שירה חדשה שיבחו גאולים, על הגאולה שעברה עלי בשנה החולפת ועל ההחלמה שתבא אי"ה בשנה הזו.

תודה !

ברוך ה'.. ממשיך להשתנות. גם פחות מריבות, גם יותר עזרה. ושפיות ושלווה.. הולך לצלות את הזרוע ואז לנוח. מודה על ההווה ומבקש עוד קצת.. אבאל'ה, יש לך כל כך הרבה טוב לתת. תודה על הכל.