עוד שנה חלפה, ועדיין לא פסח (עוד שלושה ימים), אבל כבר עכשיו אני יכול לומר בבטחה שבתהליך ההחלמה הכל הולך ומשתבח, ושכנראה תמיד יהיה לאן להתקדם. שלב ההתארגנות - 'ההכנות לקראת' היה אינטנסיבי ואפילו מתוח לעיתים (בכנות, היו זמנים שההכנות לחג העבירו אותי על דעתי גם בהחלמה, ובטח בשנים הראשונות..).
ובחזרה לכאן ועכשיו, השנה.. בחסד ה' אין זכר למתח. אני בעבודה כמעט עד ערב החג, וגם הילדים עובדים.. בבית. הם ניקו ועזרו השנה את כל מה שאני לא עשיתי בכל שנות ילדותי.. כך שאם זה בגנים שלהם, זה לא ממני.. ככלל, האווירה רגועה נעימה ומחוברת כאילו אנחנו עכשיו באמצע חופשה גדולה ללא מטלות כלשהן. אסירותודה גדולה.
אבל התודה הגדולה ביותר שלי לאבאל'ה אוהב היא בגלל הסיפור הבא: כבר יותר מחמש עשרה שנים שכל תלוש לחג שאני מקבל מהעבודה אני מעביר מיד לאשתי. גם השנה. קיבלתי כמה תלושים.. ואת כולם העברתי לאשתי.
היום, קיבלתי עוד תלושים.. בשווי של כמה מאות ש"ח של קניית מוצרי יסוד בצרכנייה של חסד. לא חשבתי על זה הרבה. כשקיבלתי אותם, פתאום ידעתי שאותם אני לא מעביר לאשתי. אותם אני שומר לי. נסעתי לצרכנייה, ועמדתי כמו ילד טוב ליד הקופות ושאלתי אנשים אם הם משלמים במזומן.. היה לי לא כל כך נעים. אבל עשיתי את זה בשבילי. ואחרי כמה דקות, כשהיו לי את שווי התלושים במזומן בכיס, נסעתי לקנות לי חליפה.
כשהגעתי לצעד ארבע, כשערכתי חשבון נפש אישי נוקב וחסר פחד ובחנתי בכנות את את דפוסי ההתנהלות שלי, שמתי לב להזנחה העצמית שלי. נוכחתי לדעת שלא פעם הצרכים שלי נדחקו הצידה משיקולים לא עניינים במקרים הטובים, והזויים ומופרכים במקרים הפחות טובים. ריצוי פיצוי התחושה שאני לא בסדר בגלל המעשיים התאווניים שלי יצרה אצלי את החובה להשתדל 'לרצות ולפצות' ובכך למעשה וותרתי עליי.
או אז למדתי מהספונסר שלי שעליי לדאוג לצורכיי. "מי שלא יודע לדאוג לעצמו, לא יודע לדאוג לזולתו". "כמוך", יקירי, ה' מצפה מאיתנו לאהוב את אחרים, כמונו. קודם כל אהבה לעצמנו...
שנים שאני מודע יותר לצרכיי ואיני מזניח אותי, אבל תלושים? תלוש שכמוני.. הם נועדו לאשתי.. השנה אני יכול לומר שגם אני נהניתי מהם. ולא רק בגלל שאשתי קנתה לעצמה ולבית מהם. עוד מוסיף ומשתנה. ב"ה.
