אני בורח כבר יומיים. זאת אומרת, אני בורח כבר שנים.
לא מהכעסים, מהתסכולים, מהיאוש, מהאחריות. זאת אומרת, לא רק.
אני בורח ממטלה מטופשת ומעצבנת, שיושבת עלי כבר שנתיים (איזה עבודה אקדמאית), ואני דוחה אותה שוב ושוב. שימושים רבים היו תוך כדי זמנים שתוכננו למשימה זאת.
ושוב, הגדרנו זמן, תכננו, פינינו, ואני מול המחשב. ואני בורח, לשוטטות, למריחה, לסתמיות הזאת, שלא נותנת כלום אפילו לא הנאה רגעית, ובעצם משמשת כיסוי והצדקה - לפחות אני לא נהנה, סתם מכלה את זמני.
אך היא בריחה, וכיוון שכך היא מעידה, סטייה מן הדרך, חוסר כניעה - בדיוק כמו הגרועים שבמעשיי, שבגינם אני פה.
כיוון שהשימוש אצלי הוא בריחה, בריחה מאחריות. אני כל חיי מחפש אחריות, מחפש משא כתפיים, מחפש גורלות של אנשים שיועמסו על גבי הדקיק. מחפש כמובן, חשיבות, סיפוק, אומניפוטנטיות.
ואני מעניש את עצמי, באי עמידה בדברים הכי בסיסיים, תפילה במניין, לימוד תורה קטן, משימות החיים הכי פשוטות. וכך אני משקר לעצמי - הנה, אתה לפחות משלם מחיר, נכון שאתה לא יכול לצאת לעולם ולצעוק - אני לא מי שאתם חושבים שאני!, אין לכם מושג איפה אני מונח! אז אתה פשוט לא מתקדם לשום מקום, כדי שלא תתפתח יותר מידי, שלא תצליח פתאום במשהו, חלילה, שה' והעולם לא יתלהבו ממך יותר מידי - והנה, השגת את המטרה - באת על עונשך.
אתמול דיברתי, לראשונה, עם חבר יקר.
מאז השיחה, אני חושב הרבה על הכניעה. איך נכנעים. מהי עבודת הכניעה.
תודה לך חבר יקר.
זיו