אני חושש שזה יישמע מייאש או יוריד את המוטיבציה,
אבל אני רוצה לחלוק באמת את ההרגשה שלי היום.

בחסד ה' כנגד כל הסיכויים, בכוחו ולא בכוחי,
אני נקי מעל כמה עשרות של ימים.

בין הזמנים, חופש פסח. ואני פתאום נזכר בכל השימושים שלי מהעבר.
בנגישות, בזמינות, בכייף, בדמיון, באשליית התאווה. זוכר שזה שקר.
אבל כל כך מתאווה. כל כך צמא לזה.
מרגיש בלי זה ריק. כאילו שאני מוותר על התאווה, מה נשאר לי?
החיים משמעממים. יבשים.
מרגיש ששום דבר לא אמיתי- לא אהבה, לא שמחה, לא חברים, כלום...
אני מבין שבע"ה אחרי הצעדים, ה' ייתן לי כוח להרגיש, לחוות, לאהוב,
לשמוע, להיות שמח, עצוב וחי.. אבל כרגע...
כרגע, שעוד אני לפני צעד 4 וכו'.. אני אוחז בצעד שלוש-
ואני מרגיש תלוש.
מצד אחד אין לי תאווה- חסמתי את העורק הראשי שבו התרגלתי לפרוק
הכל, שם התרגלתי לברוח ולחוות דמיונות שכל מפעם מחדש היו מתנפצים לי בפרצוף.
אבל מצד שני, גם אין לי שום דבר אחר.
חוץ מחברים.
חוץ ממכם.
חוץ ממך..

אוהב אותך וצריך אותך.
אשמח לתגובות...

חבר יקר, כמוני כמוך.
אני מעל 200 ימים נטול שימוש בתאווה. אבל לפעמים מיובש.
ישנם מתנות. חוויתי ניסים. אך יחד עם זאת חסר לי הסם.
אני מרגיש בימים האחרונים תלוש, מנותק, מרחף, מעופף... חי בללה לנד. לא כל כך נוכח, וחסר מנוחה.
ישנם תופעות לוואי, אבל אתה יודע מה, המחיר שווה.
תכננתי לכתוב פוסט על הכאב שבהחלמה.
ולמרות הכל, אני נשאר כאן.
החיבוק של השטן בסוף מביא יותר קור מחום.
תודה אחי
בבקשה המשך לכתוב, אני כרגע שואב חיות מהשיתופים של החברים...
אוהב
הושיעה

מועדים לשמחה חברים יקרים ,
מה שמדהים זה עד כמה המחלה הזאת ערמומית ומתעתעת ,
הרי בתקופות של שימוש , הרגשתי נורא , מת מהלך , מיואש, (ואני יכול לצטט את כל התחושות שחווים החברים שבנקיון ,  בגלל התנזרותם מהתאווה )
מה היה לי כ"כ טוב לפני 32 ימי נקיון?  , הלכתי ברחוב בראש מורם? , מלא סיפוק? גאה? שלם ? רגוע? וכו'
ממש לא ,
אני צריך תמיד להזכיר לעצמי איזה רע היה לי עם השימוש , ולא לחסוך במילים ,
ולא להשלות את עצמי כמה נורא ומשעמם וריק אני מרגיש בלעדיה,

בהחלמה

כל כך הרבה הזדהות.....והתעתוע הזה פשוט מטורף.....רק שלווה צריך, לבקש שיחליק טוב בגרון הכאב הזה והרלהשתמש......אוהב

הושיעה ודובי, תודה רבה!! באמת צריך להתמקד לא רק בכאב,
אלא בהשאווה לחסרון וליתרון של ההחלמה מול המחלה...
פתאום עולה לי שזה כמו ניתוח, להגיד שהניתוח כואב או לא נוח,
ובגלל זה להפסיק - זה די טיפשי. השאלה מה היה המצב לפני,
ומה יהיו התוצאות...
באמת אני נזכר קצת בחיים מלאי הגועל והריקנות מלפני,
ועוברת בי צמרמורת. גם של רצון להשתמש, וגם של רצון להפסיק לנצח!!!

הקשבה! ההזדהות שלך, והתפילה לשלווה- אולי זה באמת מה שצריך לעשות...
כל פעם מחדש. לקלוט, לקבל את המצב, להתפלל, לוותר ולבלוע.
עד שיגיע האור החדש, מאלוהים אוהב ומשחרר.

תודה רבה לכם!!!!
יום נקי ולילה שמח...

הדברים שאתה מדבר עליהם קשורים פחות או יותר לצעד שלוש.
נכון שהסרנו מעלינו את נוגשת העבדים- התאווה,
אבל האם הסכמנו להכניס אלינו אדון חדש?
כל עוד שלא ניתן מקום מוחלט לאלוקים כפי שאנו מבינים אותו להכנס אלינו לכל פינה בחיים, לא נוכל לחוש שלווה מושלמת.
בצעד שלוש אנחנו מתרגלים, לא רק למסור את החיים שלנו לאלוקים, אלא להתחיל לחיות את אלוקים בחיים שלנו.
ברור שכל עוד שבן אדם לא ירגיש מלא, יהיה לו קשה להכיל רגשות.
במיוחד שכל עוד שאני לא מוסר את חיי להשגחת אלוקים, אני בעצם עדיין קצת מרגיש אלוקים. וקצת קשה עם עול כזה של ניהול העולם להיות רגוע ושליו. ובלי שלווה מאוד קשה להכיל רגשות.
שנתחבר...