אני מבקש לא לקפוץ עלי על זה שכתבתי את המילה הגסה 'לחימה'.
אני בסך הכל אשתמש בזה כדוגמה לרעיון.
הרעיון המרכזי של כל לימוד אומנות לחימה, זה ההכנה לקראת...
לא יתכן להגיע לזירה. לחטוף אגרוף. ואז להתקשר למאמן מומחה,
שלום, אפשר את המאסטר? שלום שמי הושיעה. שמעתי שאתה מאסטר גדול. שמע, חטפתי סנוקרת רצינית ונפלתי שותת דם. כרגע עוד אגרוף בדרך אל שיני. בתור מאסטר גדול מה אתה ממליץ לעשות? (אני מניח שהסמיילי מיותר)
ברור לכולנו שאז מידי מאוחר. אין הנחיות. להגיד וידוי.
מי שיודע שהוא עומד להיכנס לזירה שכזאת, חייב! להתאמן קודם להכין את עצמו לרגעים קשים! אלו.
מהי ההכנה?
באימון עלינו ללמוד הרבה דברים. ולתרגל המון פעולות.
בחלק התיאורטי, ללמוד על גוף האדם. השרירים העצמות, תפקוד המוח במצבים שונים. אנרגיות. כוחות הנפש. פחד מול אומץ. נחישות. פתיחות כנות נכונות... שלווה אומץ תבונה...
צריך להכיר את האוייב. לדעת את הטכניקות שלו. מה עבד לו בפעם הקודמת, ומה עבד לי כנגדו. מאיזה סדק הוא נכנס. באיזה שעה הוא תוקף. צריך הרבה ערמה. צריך הרבה מזל.
ואז מגיע החלק העיקרי, הוא החלק של הפעולות.
חייבים אימונים. מפרכים. אימוץ השרירים עד גבול הסיבולת, ומעבר. יכולת לעמוד גם אחרי נפילה כואבת. יכולת לקפוץ גם כשהרגליים שבורות. עמידות בלחץ. רפלקסים! כמה חשוב לחדד את האינסטינקט החייתי. כי זה לא הישוב הדעת שגורם לי להגן על עצמי ולעצור את הבעיטה. רק אימון טכני של מאות פעמים קודם לכן. אז התרגלתי שוב ושוב לעצור בעיטות. פעולות פעולות פעולות...
רק אחרי, תרגול תאורטי ומעשי עם המאמן המאסטר, שהתאים את התוכנית אלי, אל גופי נפשי ונשמתי, אז אני מוכן להתמודד.
וכאן מגיע ההבדל הקל.
איננו מתרגלים מלחמה או התמודדות, אלא הרפיה, ענווה, מסירה אמונה.
אם באמצע התקף תאווה, אתקשר למאסטר שנקי כבר 25 שנה. ואומר לו, ספונסר הספונסרים, אנא הצל אותי מזרועות התאווה... טינני יודע מה יוכל המאסטר להועיל. מקסימום יציע לו לברוח...
אבל מי שרוצה לשרוד, חייב אימונים! הכנות, תרגילים, הכנה נפשית.
וכאן נכנסת התוכנית לפעולה. היא דורשת ממני אימונים מפרכים של הרפיה בכל תחומי חיי. עלי להרפות 200 פעמים ביום. זה קשה כשאול. אבל אחרי תרגול בעזרת המאמן זה הופך לאפשרי.
אני מתרגל פעולות הפוכות. הרבה לפני ההתמודדות עם התקף תאווה, אני מתמודד על אלפי חיכוכים בחיים. אלפי צמתים ודילמות. אם אתרגל שוב ושוב, אלפי פעמים, פעולות הפוכות, בסוף האינסטינקט יתרגל לזה, הרפלקס יגיב נכון. בהנחה שכך היה באימונים.
כל יום אבא אוהב שולח לנו עשרות הזדמנויות פז לאימונים.
בעיות. צרות. קשיים. חינוך, שלום בית, פרנסה, אמונה, בריאות, צפיות אכזבות... נפילות, מעידות, טינות, פחדים, אגו, בגידות, מוות.
היחס המכון מבחינתנו, כלוחמים את מלחמת ההרפיה! זה להתאמן ולהתאמן ולהתאמן. פעולות פעולות פעולות...
כל פעם, להודות בחוסר אונים. צעד 2 וצעד 3. הרפלקס חייב להתכוונן. האינסטינקט חייב להתעצב.
מי שעובד את התוכנית, התוכנית עובדת עבורו.
אז כשמגיעה ההתמודדות, נהיה שם, חסינים, מאומנים בלהרפות. אם אני רגיל ל106 פעולות הפוכות ביום, למה שזו לא תהיה אחת מהם?!
ויותר מזה, גם אם נפלתי. חטפתי. הדם יורד מהאף. מטפטף על כל כולי. אני מאומן! לא אתן לה להרוג אותי. אתקשר למאסטר, אומר לו,
מאסטר יקר, זה הושיעה מדבר. מה שלומך? תשמע אהובי, חטפתי הרגע בוקס בצלעות אני חושב שתיים שבורות. והמאסטר האהוב מקשיב באהבה והבנה. הוא יאמר לי, תנוחת הנחש, או עמידת הפלמינגו, או קאטה 5, או צעד 2. או צעד 12.....
ואז אקום על רגלי. אבין את עצתו. אוכל לפעול כעצתו. אכנע וארפה כעצתו. ואשאר נקי לעוד יום אחד. רק להיום. כעצתו.
מי שרוצה, מוזמן להירשם לקורס...
בהצלחה באימונים. בהצלחה בהתמודדות. מאחל לכולנו עוד יום נקי.
