אני חדש פה אבל עושה באמת רושם שלא נמצאים כאן הרבה. התגובות והפוסטים פה הם פחות או יותר מכמה חברים בודדים.

שאלתי היא לותיקים שנשארו פה האם יש כאלו שקיבלו את מתנת הפיכחון, שלא נמצאים כאן כל כך?
ואם כן, אז פשוט חבל. אולי אתם הותיקים תוכלו לספר להם שאנחנו החדשים משתוקקים לשמוע אותם?
או ששמור עיניך ויתר עליהם לטובת אס איי?

או שפשוט אין כאן הרבה שזכו למתנה הזו?

ישנם גם וגם. יש חברים שקיבלו את מנת הפיכחון ומרגישים שאין להם צורך בפורום (ובחסד אלוקים, רבים הם ואי אפשר לפורטם), ויש גם כאלו שהמשיכו ל SA בשלב כזה או אחר (אבל רובם ככולם עדיין מגיעים ומשתתפים במפגשים של שמור עיניך).

היום במסר היו יותר מחמישים חברים, חלק גדול מהם בהחלמה. זה אומר הרבה.

אני לא יודע עליהם אבל אני כן יודע על עצמי שאם יבוא מישהו היום ויבטיח לי שאצליח להיות מפוכך שנה וצפונה.. אבל בתנאי אחד, להכנס לאתר שמור עיניך פעמיים שלוש בשבוע למשך שעה, בשביל לתת כוח לאחרים שנמצאים במצב דומה לשלי.
הייתי רץ על זה. כן, גם אם הוא היה מתנה את זה בלהקדיש מהזמן שלי ביום יום לחברים אחרים ["ספונסיים"] ואפילו אם זה היה מספר שעות כל יום, וכו'  הייתי לוקח את זה בשתי ידיים.

חבל שמי שנתן להם את המתנה הזו לא התנה איתם להעביר את המסר הלאה, פה.

מצד אחד אני שמח שהם קיבלו החלמה בלי תנאים, ומאידך כמובן חבל לי שאין כאן יותר מחלימים שמשקיעים מזמנם, אבל כך או כך - זהו רצון האלוקים ואני לא מנסה לסדר את העולם לפי הרצון שלי.

הספונסר שלי חוזר ואומר שלכל אחד יש את המסלול שלו ואי אפשר לשנות אותו. עלינו מוטל להשתדל. את התוצאות אני משאיר לאבא.

ברור לגמרי.

טבעו של כל אדם לשכוח את עוצמת הרגעים הקשים..
אני מכיר בן אדם שהיה צריך לשדך את בתו, הוא אמר לי אז כשהיה נראה שהכל לא מסתדר, שהוא מוכן לשלם הון ונקב בסכומים גדולים.. והכל בשביל שהיא תתחתן, אבל יום אחרי האירוסים כבר היה קשה לו להוציא את ה100 דולר לשדכן..
זה טבע העולם, לא לזכור את המיצר שהוא היה חי בו. וממילא גם את מה שהוא היה מוכן לשלם בשביל כך, כי הוא כבר לא שם.

לא באתי לדבר סרה באף אחד, חלילה לי. ואני מתכוון לזה.
כתבתי רק מתוך אכזבה

בלי קשר, בתפילת צעד 3 אני מתפלל " הסר את הקשיים שלי כדי שהניצחון עליהם יהווה עדות לאלו שהיית רוצה לעזור להם וכו'"
כלומר אני מצהיר שהסיבה שתהיה לו לא-ל להסיר את הקשיים היא, כי אני מבקש רק להיות עדות לכוח שלו ,לאהבה שלו.
העדות שאעיד לאלו שהוא רוצה לעזור לי היא לא רק כסיבה משכנעת.. היא עומדת כמהות התפילה. אני לא מבקש בשבילי אני מבקש בשבילו.. בשביל להיות עדות לאלו שהוא רוצה לעזור להם.

מכאן, שהצורך והחשיבות למפוכח להעביר את המסר הלאה, הוא מובנה בעצם בפיכחון עצמו, כי המפוכחות היא לא שלו, היא של אלוקים, ואלוקים רוצה במפוכחות הזו בשביל אתה עדות..

נכון לגמרי, ואני יכול להעיד שכל המכורים שאני איתם בקשר וזכו למתנת הפיכחון דרך הפורום הנפלא שלנו אכן מעבירים את המסר בתור ספונסרים ובקבוצות.

זה כמובן לא מוריד מכך שחבל לי שאין כאן יותר חברים מחלימים - בדיוק כפי שכתבת.

לדעתי מה שקורה זה שהם באמת מתלהבים מהתוכנית ובטוחים שהיא תעזור להם,  אך התוכנית המופלאת שהיתה אמורה לעזור להם נגד התאווה יכולה גם לפעול הפוך.  ברגע שאדם תולה את פתרון הבעיה שלו ביתר התלהבות היא עלולה להפעיל עליו הכחשה. "זהו אני שולט על התאווה. אין שום מצב שהיא תחזור. "
זה לפחות מה שקרה לי אחרי כל פעם שפניתי למאמרים שונים,  עצות,  מסע בן 90 יום והפורום הזה.  לכן אני עוזב וחוזר לפורום הזה.

אני נוטה לדון את כל הנעלמים שפשוט עזבו את האינטרנט לגמרי ע''י התכנית. ואיך אומרים? באו נהיה אופטימים.

התוכנית עובדת למי שעובד אותה תחת הדרכת הספונסר.
מי שעושה זאת לא שולט בתאווה, אלא מכניס את הקב"ה לחייו והוא זה ששולט עליה.

בהחלמה

הכותרת מדהימה ומושכת לקרוא. איפה למדת פרסומת?

התוכנית מבוססת על משיכה ולא על פרסומת

והנה שוב הגיע הזמן להקפיץ את הפוסט האלמותי של אחד ומיוחד מחלוצי הפורום כנבואה שנכתבה לשעתה ולדורות... אז מה באמת גורם לכל כך הרבה אנשים הזקוקים לפתרון לעבור על ידו ולהמשיך הלאה? לאלוקים פתרונים. (אם עברתי על כללי ההקפצה בפורום אני מתנצל)

כמו כולם, גם אני התלבטתי הרבה בשאלה הזאת, אבל היום נראה לי שהתשובה יותר פשוטה ממה שאני נראית לנו. לא צריך לחפש מחקרים ולהקים וועדות חקירה, כיון שלכאורה מדובר בסיבה המרכזית ביותר, והיא: קשה מאוד לוותר על התאווה, למרות הכאב, הסבל, הנזק והסיכון הרב שיש בהמשך השימוש בה. זהו כל הסיפור.

כדי שיהיה לנו קצת יותר קל להבין את זה, הבה נחשוב על קבוצה דומה-שונה לקבוצה שלנו, קבוצת OA (אכלנים כפייתיים אנונימיים). כאשר הגעתי לקבוצות, חשבתי שמדובר בקבוצה "פרווה", משהו לייט כזה. מה כבר יכול להיות הסבל של אדם המכור לאוכל, לעומת אנשים כמונו שמכורים למין? היתה לי על זה שיחה עם הספונסר שפתח לי את העיניים והראה לי שבעצם הסבל שלהם הוא לא פחות משלנו. כן, גם עלינו יש כאלו שחושבים ככה. למשל אלו שמגיעים מקבוצות של מכורים לסמים, צוחקים על המכורים למין ושואלים מה זה הקטע הטפשי הזה להתמכר למין? אבל רק אנחנו (ואלוהים) יודעים כמה זה כואב להמשיך ליפול...

בשנתיים האחרונות יצא לי ללוות חבר שמכור למין אבל מכור גם לאוכל, וזה פתח לי צוהר לכאב הגדול שיש בכל התמכרות, לא משנה איזה. ראיתי את הנסיונות הנואשים לעשות דיאטה לבד, את ההצלחות החלקיות שנותנות תקוה שאולי לא מדובר בהתמכרות, את הכשלונות החוזרים ונשנים, את אובדן השליטה, את הגועל העצמי, הכל היה כמו אצלנו. ההבדלים היו קוסמטיים בלבד.

זה פתח לי את העיניים לראות כמה קשה להיכנס לתכנית של הימנעות. פתאום ראיתי שלמרות כל הסבל, מה שבעצם התכנית דורשת הוא ויתור, וזה היכה בי. ראיתי תכניות (של 12 הצעדים) שדורשים להימנע מצריכת מוצרים מסויימים (למשל קמח, שוקולד וכן הלאה) לכל החיים! זה לא עוד דיאטה שמתחילה היום ונגמרת בעוד שנה בהורדה של הכרס אלא דרישה לויתור על הדבר שהמכור הכי רוצה בחיים והוא היה מוכן לסבול למענו בלי סוף. כן, דוקא את הדברים שהוא הכי רוצה אומרים לו להפסיק לצרוך. לא ליום, לא לשנה, לא לעשור - לכל החיים. נכון, הוא יכול להמשיך לאכול, אבל רק דברים שאין לו בהם "תאווה". המכור לאוכל יכול להמשיך לאכול חסה ונבטים, אבל הוא כבר לא ייהנה ממנה שווארמה או מגש פיצה.

ובחזרה אלינו. מגיעים לכאן חברים שסובלים - בכך אין ספק. הם שומעים שיש דרך ורואים חברים שהחלימו, אבל המחיר הנדרש מהם גבוה מידי. הפיתרון הוא להתקין פילטר או להפסיק לצרוך "הרבה" תאווה, אלא להפסיק לגמרי. לא לתקופה, לא בערך, אלא להפסיק לצורך כל סוג של תאווה בכל מינון שהוא, לכל החיים. והויתור הזה הוא מחיר גבוה מידי עבור רבים מאלו שמגיעים לכאן.

למרבה הצער, הדרך היחידה שאנחנו מכירים כדי להשתכנע שהמחיר הזה הוא הוגן זה על ידי עוד כאב וסבל. רק כך אנחנו נכנעים ומוכנים לוותר. וגם אז הויתור הוא כואב - אבל פחות.

לפחות חלק מאלו שהיו פה ונעלמו, הם דווקא כאלו שקיבלו כאן המון החלמה, והתקדמו מפה לקבוצות 12 הצעדים, ואני מכיר באופן אישי לא מעט חברים כאלו (חוץ ממני).
הסיבה שאני פחות נוכח כאן היום איננה משום שזנחתי חלילה את המקום שהציל את חיי, אלא משום שהאינטרנט היום - מסיבות של החלמה - פחות נגיש לי ממה שהוא היה כשהגעתי לכאן, אך אולי באמת צריך להשקיע יותר.

אני פחות מתפלא על אלו שהיו והמשיכו או שלא המשיכו. אבל איך יכול מי שפוגש התייחסות כל כך נוגעת לבעיה כל כך משמעותית ולא להציץ לפחות לפורום? היו תקופות בעבר שלא היה כמעט יום בלי חברים חדשים שכתבו כאן. שאלו, שתפו, כאבו, כעסו, אבל היו. עכשיו ירדה תרדמת.