תהיות:

שואלים בשביל מה אנחנו כאן בעולם? הרי בורא עולם יכול לברוא את העולם בצורה שלא תצטרך אותנו. אז מה אנחנו עושים כאן? בשביל מה הוא צריך אותנו?
לפני שאנסה לתת תשובה אני אשתף קצת בתהיות אחרי עוד נפילה.

כמו לפני נפילה אני מצליח להחזיק כמה ימים ומתחיל להרגיש טוב עם עצמי, מרגיש בדרך הנכונה, פתאום כל העולם מתחיל לחייך אלי והכל נראה יפה ומקסים עד שזה קורה....
ואז אני מרגיש כאילו הדבר היחידי שאני רוצה בעולם והדבר היחידי שיש לו משמעות בעולם זה התאווה כאילו לשאר הבריאה אין שום תכלית אם היא לא יכולה לספק אותי.
אבל כמובן שאני לא נופל בכזאת קלות הרי אני לא פראייר היצר טיפה עושה לי תרגילים כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי כדי להכנס למקום שאני יודע שאני לא צריך להיות בו.
ואני נכנס לאין שאני נכנס ומתחיל לראות את הזוהמה שבאותו רגע נראת כל כך טוב ומפתה. ואז אני נופל

אחר כך אני נכנס ליאוש שלאט לאט מאבד מעצמו עד שאני כבר לא מתרגש מכלום עוד נפילה, עוד ראיה אסורה, יאללה בקטנה הכל עובר.
לפעמים זה גורם לי לרצות לעזוב הכל. פשוט לזרוק את החיים להעלם איפשהו בעולם ולהתחיל מחדש או אולי פשוט לקבל את זה.
אבל אז אחרי אני מחליט זהו: פעם אחרונה, חאלס עברתי את הגבול, וככה אני נכנס בראבק לנסיון נוסף,
חוזר לזירת ההאבקות למרות שבתת מודע אני יודע שאני הולך לקבל שוב נוקאוט וחוזר חלילה


אבל לא עוד, זהו נגמר הקרב, אני הולך לנצח.

זה נשמע כמו עוד הבטחה חסרת כיסוי, אבל הבנתי משהו אנחנו כאן כדי להלחם זה התפקיד שלי, שלנו, לוחמים
להלחם בדברים שמושכים ונוצצים ונראים כל כך מטורף אבל בעצם זה רעל עטוף שוקולד
כי זה כל הניסיון כל הקטע כל המטרה. להשתמש בשכל ולהגיד לא! לעצור בפני הדברים האלה, בפני השגעון הזה
כי לבורא עולם יש מספיק מלאכים שעושים את מה שהוא רוצה. הוא רוצה אנשים שיעשו את רצונו למרות כל הקושי, התאוות, היצרים , הפיתויים.
אז מה מבטיח לי שאני אצליח הפעם? מה שונה מכל שאר ההבטחות והנדרים?

זה שאני עדין כאן, כי אם אני עוד חי אז יש לי משימה, מטרה, להשתקם ולהתגבר, כי בשביל זה אני פה. לא וותרו עלי לא התייאשו ממני.

אז גם אני לא מתייאש !

אני הולך להצליח להיות לוחם, אדם גדול, שמצליח לקום אחרי 1000 נפילות, מצליח להגיד לעצמו לא! לשים לעצמו גבולות
כי זה מה שלוחם עושה. נלחם.


אשמח לתגובות ועצות.

יש כאן חברים שמספרים שכשהם הפסיקו ללחום הם גם ניצחו.
אולי עדיף להיות מנצח מלוחם? יש הגיון?

שלום חבר יקר,

הגעת לכאן בדיוק בזמן שיש כאן הרבה אקשן בנוגע לדרכים הנכונות להחלים, אז אכתוב בפתח הדברים את מה שכתבתי הרבה פעמים: אני משתף רק מהנסיון שלי, אבל אני לא אומר שזאת הדרך הנכונה ובודאי לא שזאת הדרך היחידה עבורך. אם זה יתאים לך - אתה מוזמן לנסות, אם זה לא מתאים לך - אתה מוזמן לנסות דרכים אחרות.

עוד הקדמה אחת: אני מכור. זה אומר שאני לא מתמודד עם יצר רע רגיל אלא שיש לי בעיה אמיתית מול התאווה. אם זה לא המצב שלך - נראה לי שתמצא הרבה תועלת במדריך שמופיע באתר עצמו (ויש חברים שיגידו שגם אתה כן מכור תמצא שם תועלת).

ובכן, אצלי, כל המלחמות האלו הן חסרות סיכוי. נסיתי מליון פעמים, הפסקתי בלי סוף פעמים, אבל זה אף פעם לא עבד. בסוף אמרו לי להפסיק לנסות להפסיק ופשוט להבין שזה גדול ממני. להבין שאין לי סיכוי מול התאווה, ושהנסיון האישי שלי בעשרים השנים האחרונות הוא הוכחה מצוינת לכך שגם הפעם אפול בסוף. אבל אז משהו השתנה. הצטרפתי לקבוצות בדרך שנקראת 12 הצעדים ושם לימדו אותי שאלוקים יכול לעשות עבורי את מה שאני לא יכול לעשות, ומאז אני נקי.

אם זה מעניין אותך - אתה מוזמן לקרוא בפורום שמוקדש במיוחד לשיטה הזאת. אם זה לא מתאים לך - אתה עדיין מוזמן להישאר כאן ולבקש מהחברים שלא צועדים בשיטה הזאת שיספרו לך מה עבד עבורם מהנסיון האישי שלהם.

יום נפלא.

האמת דקסטר שנראה לי שהאתגר שלך גדול משל כולנו. אתה הרי משרת ביחידה מובחרת וכל הזמן עסוק בלהגביר את יכולות הלחימה שלך, והנה אומרים לך פה שאתה צריך להיכנע, להפסיק ללחום, למסור את המלחמה לה' מתוך הכרה ברורה שאני בכוחי לא יכול להתמודד עם הקושי כלל וכלל.
האם אפשר לחיות בו זמנית בשתי תודעות הפוכות כל כך? לי זה נראה ממש קשה.
זה קצת מזכיר לי את דוד המלך, שאומרים עליו שהיה "עדינו העצני" - בשעה שהיה הולך לבית המדרש היה עדין כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה קשה כעץ.
בהצלחה. אוהב

דוקטור מיסטר שלום

האם האתגר בכניעה קטן או קל מאתגר של לחימה?

חשבתי שההבדל הוא רק בתוצאה..

אני לא יודע מה יותר קשה, אבל בטוח שמי שהתנועה הנפשית הרגילה שלו היא לחימה, אזי אתגר הכניעה קשה עד מאוד עבורו. כך זה אצלי לפחות.

אני לא מכיר אותך ולא יודע עליך שום דבר חבר, אבל אמרתי את דברך לא פעם ולא פעמיים.
היום אני יודע שזה נבע מסיבה מאוד פשוטה- לא רציתי את אלוהים, רציתי לשלוט ורציתי להיות אלוהים.
איך זה קשור?
הרי שאם אני נלחם וגיבור ויכול לנצח- איפה אלוהים בתמונה? זה רק אני אני ואני. אני חזק ומסוגל ולא צריך אותו. כן, כמובן שאגיד שאני צריך אותו וכמובן שאתפלל על זה וכו'... אבל למה? כדי שהוא יתן לי את זה. זה עוד אמצעי בשבילי בשביל להיות חזק ולא להצטרך אותו ולא להיות מחובר אליו באמת.
הרי מי מעדיף להרים דגל לבן? כולם רוצים להיות המנצחים הגדולים, הגיבורים, הרמת דגל לבן זה הדבר האחרון שעושים. בעיקר כשמרגישים שיש עוד סיכוי, אפילו קטן, לנצח. אף אחד לא רוצה להיכנע ולהגיד שהוא נכשל ולתת למישהו אחר את הניהול. מי רוצה להיות משועבד באמת לה' ולהזדקק לו באמת באמת כל רגע וברגע שהוא לא מחובר אליו הוא ימות? זה סיפור מדי מסוכן וקשה, אם יש עוד סיכוי להצליח לבד, כמובן שאבחר בסיכוי הקטן הזה ואמשיך להיות האלוהים של חיי.

חיבור אמיתי לה' דורש ממני יותר מדי, זה דורש ממני לוותר על הכל. כן, הכל כולל להילחם עם היצר הרע וכולל להיות נקי. אני לא מסוגל לוותר על הכל. לכן אני מעדיף לשחק את תפקיד האלוהים. זה קשה.

לאט לאט אני לומד שאני לא יכול להיות אלוהים. אני לומד שאני חסר אונים וכשאני שולט וכשאני משחק את תפקיד האל בחיי- אני נכשל פעם אחר פעם.
אני מתחיל לוותר על חיי ורצונותי ונותן אותם לה'. ברגע שאני עושה זאת, הכל נראה אחרת.
פתאום אני כבר לא צריך להלחם, ה' עושה זאת בשבילי.

אני לא יודע, אולי אצלך כל זה נובע ממקום שונה לחלוטין, אבל אני יודע שכל הדברים שאמרת, כשאני אמרתי אותם זה נבע ממקום חולה.

יוסף יהודה,
תודה שהזכרת.
הועלת לי.