האמת היא שאת הפוסט הזה אני כותב ממקום חולה קצת, אני מרגיש שאני חייב לכתוב, לאו דווקא דברי חכמה נפלאים. אני נורא פוחד שישכחו מקיומי, אני מרגיש שכבר תקופה שלא כתבתי משהו נייטרלי. או שכתבתי רגשות שורפים וכואבים, או סתם תגובות וכד'. התגעגעתי קצת לכתיבה הישנה, התמימה. הכתיבה הזאת של ההתחלה, כשכל גילוי חדש של התוכנית הפעים אותי ונתן לי אור.

אני נמצא כאן כבר תקופה, בערך ארבעה חודשים. בשבילי זו היתה התקופה המדהימה ביותר בחיי. מעולם לא חויתי תקופה ארוכה כל כך של מפוכחות. מעולם לא חויתי תקופה ארוכה כל כך של נקיון. וכרגע לא משנה האם הנקיון בא כתוצאה מהתעלמות, או מתוצאה של כניעה אמיתית.

אף פעם לא הרגשתי מחובר לבורא עולם. תמיד חשתי רגשות אשמה. תמיד ידעתי שאין לי זכות להתקרב אליו, אין לי זכות לרצות להיות בצילו. הן חוטא אני, נוראות. אני לא יעשה כאן רשימת חטאים, אין כאן המקום להאריך. אבל כל הדבר הזה פשוט הרחיק אותי ריחוק נורא מאלוקים.
הריחוק הזה גרם לי פחד לנסות בכלל להתקרב אליו. עד שגיליתי כאן לראשונה שמותר לי להתקרב אליו, גם אם אני חושב שהוא רחוק. גיליתי שא-לי הגדול הגיבור והנורא, הוא בעצם אבי אוהבי. הוא לא כועס עלי בכלל, הוא חומל. הוא מצפה לי כוסף אלי, ומושיט לי יד. למדתי לא לפחד להושיט לו את ידי בחזרה.

אכן גם בתקופה האחרונה חויתי עליות ומורדות. לא פעם התיאשתי, בכיתי, כעסתי. לא הבנתי למה דווקא אני זכיתי להיות זה שיהיה לו כל כך קשה, בדבר שלאנשים מסביבי הוא נראה די פשוט. לקח לי זמן להתרגל לכך שאני מוגבל. לקח קצת יותר זמן להבין שזה שאני מוגבל לא מרחיק אותי מא-לי אוהבי, אלא להפך, מקרב.

תקופה ארוכה הרגשתי אטום מאוד. עשיתי פעולות יבשות בלי טיפת רגש, רק בשביל התקווה להיות מהמנצחים. לקח לי זמן להבין שאם אני מהמנצחים או לא, זה אני יחליט. לא שאני יחליט אם אני יחלים או לא, אלא שברגע שאני יבין שכל שביל חיי מונחה בידיו של אבא אוהב, כבר אני מנצח. לא מנצח אלא "רואה ניצחון גובר והולך על..."

היו זמנים שחשבתי לפרוש, לנטוש הכל מאחורי גבי. נמאס לי. קשה לי להתמיד. בתור מכור אחד מפגמי האופי הקשים ביותר שלי, זה להתחיל דבר ולהמשיך אותו. שלא אומר, לסיים אותו. עוד יותר קשה לי להתמיד בדברים טובים, ובמיוחד במקומות שמטילים עלי אחריות. הנטיה שלי היא להעלם בצורה פתאומית בלא להשאיר עקבות. גם כאן חויתי את זה. בחסד אלוקים בנס יום יומי אני עדיין נשאר. מהסיבה הפשוטה שבימים שניסיתי להעלם הרגשתי הרגשה מוזרה מאוד, הייתי דג ולפתע הוצאתי מן המים. מעולם לפני כן לא חויתי תחושה כזאת, אף פעם לא הרגשתי שייך או מחובר למקום כלשהו. ודאי שלא פיתחתי תלות. בדרך כלל עולם הרגש שלי חסום מהדבר הזה שנקרא 'תלות רגשית'. וכאן לראשונה חויתי כזה דבר. אני דווקא מודה על זה לאלוקים. אשרי שנהייתי תלותי בהחלמה. זה אומר שהתחלתי להבין כמה אני "חסר אונים" כלפי עצמי, וכמה אין לי סיכוי להלחם בתאווה שלי.

קיבלתי המון מתנות בהחלמה. המתנה הראשונה היא, 106 יום של נקיון. המתנה השניה ולדעתי היותר גדולה מהראשונה היא, שהיום אני נקי בחסד אלוקים אמיתי. דבר שלא מובן בכלל. במיוחד לא אחרי נפילה מהר גבוה כל כך (מבחינתי).
קיבלתי את אשתי, את הבן שלי, את המשפחה שלי, את החברים שלי, את החיים שלי. נולדתי מחדש! אני לא אותו בן אדם של לפני ארבעה חודשים. לאט אבל בטוח אני מקבל מתנה, ועוד מתנה....
לעיתים אני שוכח להסתכל לאחור, לראות את שק המתנות שעל גבי שהולך ומתמלא. רק מידי פעם כשהוא מתחיל להיות כבד, אני פתאום שם לב לכמה מתנות קיבלתי. כמה אני רגוע פתאום, מאושר, שליו. שמח. לא כל יום, אבל ברוב הזמן פשוט טוב לי הרבה יותר מאשר פעם. כל יום בנס מחדש.
התחלתי לעשות דברים שאני אוהב. קיבלתי ביטחון עצמי. למדתי להביע את דעתי ואת רצוני, לא מתוך כעס, אלא מתוך שלווה. למדתי לעשות דברים שאף פעם לא הייתי מעיז לעשות. למדתי לקבל אחריות ולהסיר אשמה. מתנות, מתנות, מתנות.

ראיתי הרבה חברים שבאו, כמה נשארו, רובם נעלמו. אני לא דואג, גם להם יש אבא. אני לא רוצה לקחת לו את התפקיד. אבל אני שמח שאצלי זה שונה. שבאתי, ונשארתי. ראיתי חברים שהתוכחו ויכוחים מרים, ניסו אין ספור דברים, קמו ונפלו וקמו ונפלו, אני שמח שאצלי זה שונה. אני שמח שאני באתי ומייד קיבלתי את הדברים, זה היה לי פשוט. הבנתי שטמון במקום הזה סוד נפלא, סוד שלא כל אחד זוכה להבין אותו. אני קיבלתי אותו במתנה. גם לי היה קשה, גם היום קשה לי. אף אחד לא מבטיח לי שאני ישאר נקי מחר. אבל אני יכול להאמין שאני רוצה להיות מחובר. גם היום וגם מחר. החשמל שלי עובד רק כשהוא מחובר לשקע. בלי זה אני מת. צל אדם. שלד מהלך.

אני מרגיש שנולדתי מחדש...
אני אסיר תודה לאלוקים, אבי אוהבי. אני יודע שהכל בכוחו ובזכותו. החלק שלי בדבר הזה הוא אחד בסך הכל. הסכמתי לקבל את המתנות, הסכמתי לתת לאלוקי דריסת רגל בעולמי. נתתי לו להכנס ולהתחיל לעשות סדר בבלאגן שבי. וזה טוב. אחח זה טוב.

מודה אני לפניך א-לי אוהבי, ששמת חלקי מיושבי הפורום הזה והקבוצות, ולא שמת חלקי מיושבי בית הקברות (התאווה), שאני משכים והם משכימים, אני משכים להכנע אליך, והם משכימים למלחמה. אני רץ והם רצים, אני רץ להתדבק בך, והם רצים- עדיין בשביל התאווה, והיא אלוהיהם. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, גם על הדרישה וגם על הפרישה, גם על ה"חטא" וגם על ההחלמה. והם רצים ועמלים ורצים ועמלים ורצים.... ועדיין רצים.

אבא תודה לך על חמש ימים של נקיות. זה לא מובן מאליו בכלל.
ואני מתחנן אליך אבא יקר, שתסיים לי את הלילה הזה נקי. זה הכל. וזה המון.
ליבי גואה אליך.

הבן שלך.

כל הכבוד.אהבתי והתחזקתי.

תודה לך רעי אהובי חסר האונים.
תודה על התקווה. עוד לא אבדה...
אני זוכר, רק לפני חודש וחצי, היה לך 'קיר שחור ואטום'. קראת לו 'אבא'.
לא ראית לא הבנת, אבל הרגשת את המשגיח מן החלונות... את המציץ מן החרכים...
קרו ניסים. העיניים שלא ראו, רואות. לב האבן, חי ונושם.
והנשמה עטופה בנועם של מתנות.
לימדת אותי את מה שעבד לך. כשיש קיר, צריך להתפלל עליו. אליו. עד שיתמוסס וייהפך לאש להבה מאירה.
אולי לכן אבא השאיר לנו את הכותל. הוא נגלה אלינו בגלות כמו קיר. אבל כשנבכה ונרעיד את נימי הקיר, ירד מקדש של אש. אור עולם.
אני מאחל לכל מי שמרגיש עזוב בודד, יחיד נפרד, עצוב נבגד, שילך בדרכך. שישפוך את ליבו ומקלדתו אל אבא, עד אשר ירא ה' וישמע...
ההבטחות מתקיימות עוד לפני חצי הדרך. מאידך, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אז איזה חצי עדיף?
חסרוינים, בבקשה תמשיך... בבקשה בקש מאבא שיתן לך כח להמשיך... בבקשה אבא, תן לו את הכח להמשיך.
אוהב, וצריך.
אחיך הצעיר

יעקב יקרי ! הדברים שלך תמיד כנים ותמיד חודרים לי ישר ללב ! תודה על העזרה ברגעים קשים ועל הטיפים והעצות שלך

חסר אונים יקר

קשה להאמין שכתיבה כל כך יפה, רוויה בהחלמה נקיה וצרופה, מעודדת ומנחמת, ועוד ועוד. תנבע ממקור חולה.
ואם התוצאה של מחלתך היא תוצאה כל כך יפה.. אז אאחל לעצמי שתמשיך לחלות במימד הזה.

כ"כ כיף לקרוא!
כ"כ נהנה להתרגש יחד איתך!לקבל כוחות מהכתיבה שלך.
רק שאלה קטנה.. אני לא מבין.. למדתי בקבוצות.. שככל שהזמן חולף.. העבודה נעשית יותר קשה.. התאווה יותר מתחזקת.. אז.. איך נעשים יותר שלווים..?!איזה קורה..?!זה סוג של פרדוקס!
מצד אחד העובדה נעשית יותר קשה.. התאווה יותר גדולה.. מצד שני אתה יותר רגוע..?נינוח..?איפה נמצא שככל שהמלחמה יותר גוברת החיילים יותר מחויכים?

רק טענה אחת אני לא רוצה לקבל מראש.
"תקשיב... עצם המלחמה זה הרוגע..!" סבלתי ושבעתי מספיק מתירוצים של משגיחים..!

חסר אונים אהוב
איזה פוסט נוגע ללב, מדהים בפשטותו, ריגשת אותי, נגעת לי בלב במקום העצוב והשמח, המקור של הרגש.
כאחד שעוקב אחריך מהיום שבו הבלחת, זה הרבה יותר נותן תקווה, הדרך ההתלבטויות, הכאבים.
אוהב
מוישל'ה

התרגשתי לקרוא
שמחתי לראות איך אתה צועד בבטחה בשביל השפיות והנקיון, יד ביד עם אבא
אולי גם אני אוכל לכתוב יום אחד פוסט כזה, אולי....אולי.....
בינתיים לא
לילה טוב