כתבתי את זה באחד השרשורים שעלו פה.. שאלה כלשהי.. חוששני שידלגו עליה ולא אקבל מענה.. לכן.. אכתוב זאת כאן.. בנפרד..

כ"כ כיף לקרוא..!לקרוא שאנשים לאט לאט מתפכחים ומגלים עולם שפוי ונקי..!
כ"כ נהנה להתרגש יחד איתם!לקבל כוחות מהכתיבה שלהם.
רק שאלה קטנה.. אני לא מבין.. למדתי בקבוצות.. שככל שהזמן חולף.. העבודה נעשית יותר קשה.. התאווה יותר מתחזקת.. אז.. איך הם,המחלימים,נעשים יותר שלווים..?!איך זה קורה..?!זה סוג של פרדוקס!
מצד אחד העובדה נעשית יותר קשה.. התאווה יותר גדולה.. מצד שני אתה יותר רגוע..?נינוח..?איפה נמצא שככל שהמלחמה יותר גוברת החיילים יותר מחויכים?

רק טענה אחת אני לא מוכן לקבל מראש.
"תקשיב... עצם המלחמה זה הרוגע..!" סבלתי ושבעתי מספיק מתירוצים של משגיחים..!

שלום חבר
מנסה להבין. למה הבנת שככל שהזמן עובר נהיה יותר קשה?
אני הבנתי שהמרווח של השפיות גודל והטווח של הזמן להגיב נכון עולה.
אינני חושב שנהיה קשה יותר. להיפך לומדים שהמין נתון לבחירה.
אולי התכוונת, שבתקופות הראשונות של ההחלמה, שאז לקחו לנו את הסם האהו,  אז אנו עלולים לפתח קריזים קשים.
ואז גם צפים ועולים כל פגמי האופי שכיסינו בטונות של סם.
ואולי התכוונת למשהו אחר?

הושיעה יקירי!
אני זוכר שהיינו יחד בקבוצה בבני ברק.. שמואל דיבר...(בחגיגות השנה שלו..)והא אמר מפורשות.. אנשים חושבים שככל שהזמן עובר התאווה דוהה... וזה בדיוק ההפך..
הטירוף נוסק..!

אולי אני בכלל מונח באקסיומה לא נכונה.

חבר יקר, הכי טוב שנתן לבעל המאמר להסביר את עצמו.
וגם, אם זו היתה חוויה שלו, זו לא בהכרח קורה אצל אחרים.
אם הבנתי מנסיונם של חברים, זה שככל שמתרחקים מהתאווה הצבע חוזר לחיים גם ללא הסם.
מה שכן, תמיד הסכנה אורבת. התאווה מחכה לרגע של חולשה וניתוק. טורפת. מחכה לגרור כל נפילה למפולת הגרועה בהיסטוריה...
שנהיה בריאים, ושלווים.

אמן ידידי!:-)
תודה לך.

בחסדי ה' הטוב זכיתי לעלות כמה תחנות קודם על הרכבת. רק בגלל שהפסקתי להלחם. סביר בעיני שלא הבנת כראוי את דברי הדובר, כי המדבר על מלחמה לא צעד מימיו. מהות הצעדה היא כניעה. לקבל את העובדה שחזיתית התאווה תנצח תמיד. ללמוד לזוז ממנה, לזהות אותה כשהיא צללית מטושטשת ולעבור מדרכה.

הלוחם חותר למגע, הנכנע נמלט ממנו כמאש. מקבל את עוצמת אוייבו... המחלה שלי חותרת למגע תמידי. כשאני מחזיר לה מלחמה שערה היא 'כועסת' הרבה יותר, עד לכה' אב התשסה היא ניצחה. תמיד. מאז, בכל פעם שאני מזהה את 'ריחה' מתקרב, אני זועק לה - עזבי אותי. ניצחת. מראש. והיא עוזבת... לא בנדיבותה, בחסדו הגדול של אבאל'ה אוהב. אני מאמין שלשם כך בראני. שאזעק אליו.

ובנוגע לפרדוקס, האמת צריכה להאמר, ככל שחולף הזמן מהשימוש האחרון אני הופך לרגיש יותר לתאווה, זאת אומרת, אם בעבר יכולתי לראות שעות פורנוגרפיה ללא גירוי מיני כלשהו היום התמונה הכי קלה, המבט החטוף ביותר משגע אותי לחלוטין, למה? כי יש בתוכי הרבה פחות רעל. החושים שלי הרבה יותר חדים.

יהיו שיאמרו, אם כך עדיף להיות 'משומש קלות', שלא כל פיפס יטיס אותך... טועים. אין להם מושג מהי מפוכחות. זה שווה. הכל. ולו צדקו לעצמם, לגבי טעו, אצלי זה לא אפשרי, 'המפסק, השאלטר הזה כבר לא עובד, אין אצלי 'שימוש קל', אני איש של כל הקופה...

מקווה שהועלתי.
בהחלמה.

תודה אסירות על תגובתך.
בעצם אמרת הכל.

אך רציתי רק להסביר את מה שצוטט בשמי:

כשהגעתי לתוכנית חשבתי שבתחילה עובדים קשה ואח"כ זה כבר "רץ".
ספונסי שלי לשעבר שאל אותי כשעוד הייתי בתחילת הדרך: מה? עובדים את הצעדים כל החיים?!
עניתי לו שזה כמו לימוד נהיגה، בתחילה צריך לנהוג עם מורה צמוד ולציית לכל הכללים.
ואח"כ עם הזמן זה כבר "רץ".

יותר מאוחר، כשראיתי שאני צריך להשקיע הרבה יותר מאשר בהתחלה הבנתי שזה בדיוק ההיפך.
ההסבר שנתתי לעצמי הוא שככל שעובר הזמן אני מבין עד כמה אני חולה ומוכן לעשות יותר עבור ההחלמה שלי.

היום אני מבין יותר، שככל שאני מתקדם בהחלמה، המחלה מתקדמת איתי. המחלה שלי הרבה יותר ערמומית ממני.
דבר שהיה לי קשה להכנע בו בעבר، היום יותר קל לי להכנע.
אך، כיום ישנם דברים אחרים שקשה לי בהם، שבעבר לא נתקלתי בהם.
והדברים נעשים דקים יותר וקשים יותר לזיהוי.
ומבלי משים לב، אני עלול ליפול לידיה המושטות של המחלה.

לכן، אני חייב להמשיך ולעשות פעולות של החלמה ללא הרף.
להמשיך להגדיל את המינון של התרופה הנפלאה שיש כאן:
לעשות יותר פעולות، להגיע יותר לקבוצות، לדבר יותר עם ספונסים ועם חברים בתוכנית ולדבר יותר עם הספונסר.

מקווה שעזרתי.

בהחלמה

ולקרבן אקריב!

המצב שאתה מתאר זה כמו שכמה שאדם עולה יותר במעלות התורה והיראה, הופך להיות מלמד אנשים, יודע את השס, רב גדול וכו    כך היצר הרע שלו יותר גדול ויותר עולה איתו והפרדוקס הוא שהוא יותר צדיק, יותר מקפיד, יותר מודל לחיקוי. אבל גם יצר הרע שלו גדול פי כמה משלי!!!

ככה זה בטבעים שהקדוש ברוך הוא ברא בבריאה, זו ניראת לי התשובה.

אסירות.. שמואל.. צניעות..
תודה לכם!:-)

אכן
כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו
אך חשוב לזכור שלמרות שההתמודדות קשה יותר
היא מתרחשת ברבדים עמוקים יותר ועדינים יותר,
כמו שציינו המגיבים לעיל,
להתמודד זה משהו שנצטרך עד זיבולא בתרייתא,
אבל המתנה שנו מקבלים בהחלמה זו נקודת הבחירה בה מתרחשת ההתמודדות,
ואל יאמר האומר אם הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה,
מה לי ולחסידי השיטה , אשאר גס ומחוספס וידקדקוני כעבותות העגלה,
יען כל בר דעת מבין שקאוויר שחור מעודן וטעים פי מליון מפיתה פלאפל,
אף כאן השלוה שבחיים רוחניים תחת השגחת אהבתו, למרות ההתמודדות בדקות,
עדיפה במליארדים מכהות החושים שבחיים האחרים.
שנזכה לצעוד
מוטי

שאלת, ככל שהמלחמה יותר גוברת החיילים יותר מחוייכים?
אנחנו לא במלחמה,אנחנו מרפים ומוסרים את הקרב למפקד העליון. ואז אפשר להיות שלוים ומחויכים.

זו גם נקודה מתוקה מלאך!:-)