כבר שנים רבות שהוא הולך, שנים על גבי שנים. בעצם, הוא בכלל נולד שם. הוא בכלל לא ידע שקיים כזה דבר אור, לא חשב על רעיון מופלא כזה. הוא נולד לחושך. במערה. כל חייו רק ראה צלליות, דמיונות. הוא לא הצליח לחתור לאמת. הוא לא הכיר אותה.
הרבה פעמים הוא היה שומע קולות, של תקווה. אבל היו שערים, סורגים, מנעולים. זה היה בלתי עביר. או שזה דווקא היה, אויר.
היה נראה לו שיש עוד אנשים צועדים, גם להם דרך משלהם. אבל הוא היה נתקל, נחבל, כואב. הוא לא ראה, היה חושך. הוא נולד לזה. הוא לא ידע שיש אור.

פעם סבא היקר סיפר לו, שיש אנשים שנולדים לאור. הוא לא ידע מה זה, הוא לא יכל לדמיין. הוא דווקא ניסה לדמיין מה זה אור, פעם אחת הוא נפל ונחבל, היה חושך, הוא לא אשם. זו הייתה אבן דוקרנית והוא לא ראה אותה, הוא היה עייף, לא היה זהיר מספיק. וזו הייתה מכה, הוא דמם לרגע, איבד את ההכרה. דווקא היה לו טוב שם בשקט. הוא חשב שזה היה אור, ככה הוא דמיין אותו. טוב, אף פעם הוא לא ראה אור, למה שהוא ידמיין אותו אחרת.

סבא סיפר שיש אנשים שנולדו לאור. זה מוזר. הוא כבר התרגל ללכת בחושך. הוא התרגל להיות זהיר, הוא התרגל לחוש כל דבר בידיים. הוא אוהב את הריח של האדמה. הקרה. הלחה. יש לה ריח חמים, מחבק. הוא מכיר אותה מאז שהוא נולד. היא הייתה שחורה. טוב זה היה בחושך. הוא לא חושב שיכול להיות טוב יותר אחרת. החושך זה הוא. והוא, זה החושך. הם ידידים נורא. אבל סבא סיפר שיש אנשים שהולכים באור. הוא פחד מהדבר הזה. היה טוב לו עם השחור, החדגוני. השקט, הרגוע. הוא פחד מהאור, עם הצבעים. אבל סבא סיפר שדווקא טוב להם. הוא היה שם באור לפני שהוא הגיע למערה. הוא יודע מה זה, כנראה לכן הוא יודע מה הוא מפסיד.

הוא רגיל לטפס, הוא נולד בשביל לטפס, טוב זו לא חוכמה, לא היו שם מדרגות, במערה. הוא התרגל להיות זהיר, לטפס בחושך, שלב ועוד שלב, אמרו לו שהאור נמצא למעלה, אי שם. הוא היה חייב לדעת מה זה. סבא סיפר לו שטוב להם שם באור. הם רואים שם את הדרך, את הקצה. אבל הוא בחושך. לא רואה כלום. עיוור.
אין לו קצה. למטה יש חושך ולמעלה יש חושך. יש רק קירות של אבנים קרות. קר וחשוך. אבל הוא רוצה שיהיה לו טוב. הוא אמיץ, הוא לא מפחד מהאור. הוא חייב לגלות אותו. נמאס לו ללכת על עיוור. הוא נופל הרבה, ונחבל.

יש לו צלקות. זה נורמלי. לכל דרי המערה יש צלקות. טוב, זו לא חכמה, במערה יש חושך. ולא רואים כלום. הוא חזק. חזק מאוד. מחושל משנים רבות של נפילות. דברים קטנים כבר לא יפילו אותו. בודאי לא החושך. את החושך הוא אוהב. הוא טוב. הוא חמים. הוא עוטף אותו ברחמים.

בחושך לא צריך להתבייש. לפעמים הוא גם בוכה. נמאס לו ללכת בלי לראות לאן. נמאס לו ללכת בלי תכלית וקצבה. מאחורה חושך, מקדימה חושך. הוא מטפס למעלה, ועדיין חושך, וכשהוא שוב מדרדר מטה, עדיין חושך. זה כיף, אבל אין אויר. וסבא אמר שטוב שם למעלה.

לפעמים הוא שומע קולות, כמה פעמים הוא היטה חזק את אוזנו, זה היה נשמע קולות של אושר. זה היה קולות ברורים, זה היה נשמע שהם יודעים לאן ללכת. טוב, זו לא חכמה להם יש אור. הם רואים את השביל, את הקץ.

הוא רצה לקרוא להם, אבל הם לא שמעו. הקול הדהד וחזר אליו, מתפצפץ לאלף קולות, עובר דרך הסורגים ונעלם. הם לא שמעו. היה להם טוב, הם לא היו צריכים להטות אוזן. היה להם אור. הם היו רגועים. הם ראו את הדרך. ראו את הקץ.

אבל הוא לא התייאש. הוא המשיך לטפס. הוא גם נפל. ונחבל. וכאב. סבא אמר שהאור נמצא למעלה, רק צריך להרים את העיניים ולטפס. אבל היה חושך. ולא היו מדרגות. העליה הייתה תלולה, ולא היה מי שיכוון אותו. הוא ניסה בדרך של ניסוי ותהיה. ונפילה. וכאבים. לא היה מי שיחבוש לו את הפצעים. הוא היה לבד, וסבא מת מזמן.

סבא סיפר לו שיש אנשים שהולכים. הולכים ויודעים לאן. יש אנשים שכשהם מסתכלים למעלה הם לא רואים חושך, הם רואים שמים כחולים, זכים, טהורים. גם הוא הסתכל למעלה, אבל הוא ראה חושך. לא היה שום חור. הוא הלך בעל פה. הוא פילס לעצמו נתיב אישי. בודד.

ויום אחד הוא ראה אותו.
זה התחיל בפס דק מאוד, כמעט לא נראה. אבל זה לא היה חושך, הוא בטוח. היה לזה ניחוח משכר של חופש. אבל הוא לא הצליח לזהות מאיפה הפס מגיע. כמה פעמים הוא כמעט איבד אותו. כמה פעמים הוא כמעט הדרדר חזרה את כל העליה. מרוב התרגשות. אבל הוא כבר ראה את זה. אף אחד כבר לא יוכל לקחת את זה ממנו. הוא ראה אור.

לאט לאט הוא המשיך לטפס, עד שהוא גילה את מקור האור. זה היה למעלה, עדיין רחוק מאוד. עדיין צריך לטפס הרבה בשביל להגיע לאור. אבל פתאום הוא ראה מדרגות. לא מדרגות, מגה מדרגות. כל אחת בגובה של בנין. הוא התחיל לספור. סבא לימד אותו לספור אצבעות. הוא הגיע עד עשר. אבל היו עוד שתיים. זהו הוא בטוח שהיו עוד שתיים. סבא לימד אותו חשבון. הוא רצה שהוא יהיה חכם. רק סבא האמין בו שהוא ימצא את האור.
עשר ועוד שתיים זה שתים עשרה, בזה הוא בטוח. הוא חכם מאוד.
הוא לא דאג בכלל. זה קטן עליו. זה היה בגובה של בנין. אבל זה היה מדרגות. וזה היה באור.
הוא נשטף בתקווה. הוא ראה את השמים. הוא שמע את הקולות. יש לו עוד דרך ארוכה. מדרגות. בניינים. אבל הוא רואה אור. והוא מאושר.

--------------------------

איך זה להרגיש את האור, אני עדיין לא בדיוק יודע. רק עכשיו גיליתי אותו. עדיין יש לי 12 מדרגות לטפס. וכל מדרגה בניין. אבל די לי בזה שאני רואה אור. לא המלחמה משמחת אותי, התקווה משמחת אותי. נכון שאני עדיין במערה, אבל ברגע שאני יודע שיש אור מעלי, שיש אבא גדול ורחמן שמתווה לי את דרכי. שהלחין לי דרך מיוחדת שמתאימה רק לי. שחישל אותי בחושך, והציץ מן החרכים. שמחשל אותי כל רגע, ונותן לי תקווה.
אז אני מאושר. גם אם מחר אני אפול, אני עדיין יהיה מאושר. את האור כבר ראיתי, אני כבר יודע למה לכסוף. אני אפילו יודע כמה מדרגות עלי לעלות בשביל לצאת לעולם שבחוץ. ומישהו גילה לי בסוד שבתוך הבניינים שיוצרים את המדרגות, יש מעלית.
בהחלמה.

טוב, מעלית אין.
אין קפיצות הדרך.
אם עושים כל יום את כל מה שצריך, עולים לאט לאט אבל בטוח.
ואם מזייפים, מזדייפים.
מתפלל לאלוקים שיתן לי נכונות לעשות את מה שצריך. היום.

ב״ה

אני קורא את זה ועולות לי דמעות בעיניים
התחברתי לכל מילה
לכל אבן
לכל חבטה
לכל בנין
והכי הרבה התחברתי
לכל זיק של אור שמפציע מכתלי המערה
תודה רבה
בהחלמה
אבטליון

חסר אונים,
עכשיו הבאת אותי לאלול האמיתי,
הרצון לצאת זך ונקי,
כבר נמצא בראש סדר העדיפויות שלי הרבה זמן, למרות שבחיים יש לנו עוד הרבה דברים חשובים,
אבל לולא החיים הרי לא היו לנו דברים חשובים לחשוב עליהם,
והנקיות היא בעצם החיים שלנו.

תודה רבה לך.
מאד.