אני לא משייך את הפוסט הזה לפורום 12 הצעדים למרות שכך לכאורה אמור להיות, משום שאני עדיין לא שם, לצערי עדיין איני מתקדם עם נושא הצעדים בצורה מסודרת מול הספונסר והקבוצה מסיבות שונות ומשונות למרות שברור לי עד כמה זה חשוב. אני כמובן קורא ושומע ומבצע את הצעדים ביני לבין עצמי ומכיר אותם ברמה מסוימת, אבל עדיין לא מסרתי צעד ראשון כך שרשמית או איך שתקראו לזה עדיין לא עשיתי אותם.

ובכל זאת חוויתי חוויה משמעותית מאד של חיבור ומסירה לאלוקים של רגשות ומעשים שונים בחיי בחודשים הקצרים שאני בתכנית. אני ממש מצליח לחוש איך אני לא אלוקים ושיש מישהו גדול ממני וחזק ממני ואני לא צריך לקחת את כל האחריות על החיים על כתפיי.  וביחס למה שקרה אצלי בלב קודם לכן זו התקדמות עצומה, ממש מהפך מהקצה אל הקצה. אסירות תודה גדולה וענקית.

אבל יחד עם זאת ככל שהזמן עובר, אני מגלה שזה לא מספיק. שאם אני נשאר מחובר לאלוקים באותה רמה, ולא מעצים ומעמיק את הקשר ואת החיבור אליו במעשיי דיבוריי ומחשבותיי, ההתלהבות מההתחדשות הרוחנית שאני חווה נעלמת, ואני אפילו מתחיל לרצות לחזור להרגלים רגשיים ישנים. ברוך ה' בנתיים לא חוויתי התקפי תאווה משמעותיים, אבל כל מיני הרגלים רגשיים שליליים שברוך ה' בעזרת התכנית הצלחתי להתנתק מהם, מתחילים לדגדג לי שוב בפנים.

כנראה שתכונת ההסתגלות לתאווה שדרשה מינון הולך וגובר שלה היא חוק טבע שקיים בכל תחומי הרגש, וגם ביחס לאלוקים, אם ברצוני לחוש אותו באמת ולהישאר מחובר אליו בכל תחומי החיים, עלי להגביר כל הזמן את המינון שלו בתוכי. אם אני נשאר באותו מינון ההשפעה שלו נחלשת לאט לאט ואני לא יכול לדעת עד היכן תימשך הנסיגה.

איך לעשות זאת? כנראה שאם התכנית הנפלאה הזו הצליחה ליצור אצלי לראשונה בחיי חיבור  רגשי אמיתי כלשהו עם הקב"ה, עלי להמשיך באמצעותה לנסות להגביר את החיבור הזה. 

 

מנחם היקר, דברי כאן הם לא ביחס אליך חלילה. אלא רק ביחס לעצמי. אני מגיב רק כי הארת לי בדבריך נקודה מסוימת שארצה לשתף.

אני כמכור, נקודת הבסיס שלי תמיד תהיה לחפש את החוויה, לרצות להרגיש. תמיד להיות לא מסופק.
שורש המחלה שלי, הבסיס עליו היא התפתחה, הוא אותו חוסר סיפוק שמניע אותי ומוציא אותי מאיזון, מפרנס ומכלכל את האובססיה.

בשבילי, ההחלמה צריכה להביא אצלי שקט ואיזון, להרגיש ולחוות את החיובי כמו את השלילי בצורה מאוזנת ובריאה.
כי כשאני לא מסופק, אני חסר שקט, כשאני חסר שקט, אני מחפש שקט, כשאני מחפש שקט, אני מחפש תאוה.

חוסר הסיפוק שלי יכול להתבטא גם בחוווית אלוקות, בהרגשה של חיבור וקרבה לאבא ית',בדיוק  כמו שהוא יכול להתבטא בחוסר סיפוק מכל דבר אחר. לכן גם בהקשר הזה, אני צריך למצוא איזון, לקבל ולהשלים עם הנוף הפנימי שלי עם תחושת החיבור בקושי שיש לי וכו'

תודה לשניכם, דברים נפלאים. אעיר ברשותכם מספר הערות.

צעד ראשון עושים לא כאשר מוסרים אותו אלא כאשר חווים אותו. נכון שאנחנו משתדלים למסור אותו אבל אי אפשר לומר על מי שנכנע והרים ידיים שהוא בעצם לא נכנע רק כיון שלא הניף את הדגל הלבן (כי לא היתה לו גופיה בצבע המתאים).

וכעת לעיקר, בהמשך לדברים של כאוב. הרעיון של מסירת הרצון לאלוקים הוא המשמעותי בכל הסיפור. למסור את החיים קל יותר... למסור את הרצון פירושו שאני לא מחפש יותר את הריגוש המטורף - לא של המחלה וגם לא של ההחלמה. אני כאן לעשות רצונו וזה כמובן בעיקר להיות נקי וקרוב אליו.

לא לחינם ההתעוררות רוחנית מוזכרת בצעד האחרון(!), למרות שביל בעצמו מעיד שהוא חווה אותו קודם לתחילת הצעדים עצמם, כיון שבדרך הרגילה והנורמלית, ביצוע הצעדים הוא שמוביל לחוויה הרוחנית, ולא להיפך.

אני מצטער אבל לא כ"כ הבנתי אותך סוד...

אומר את האמת, בהחלמה כשאני מגיע לקבוצה חיה אז אני מקבל ריגוש רציני. ואם למסור את הרצון פירושו שאני לא מחפש ריגוש בכלל (כולל בהחלמה), אז מצבי הוא קצת בעייתי?

אשמח לביאור הדברים...