ה' עזר לי להבין עוד נדבך על מה שהבנתי קודם.
הבנתי שאני לא מוכן בשום אופו להשלים עם המציאות החולנית שלי,
עד עכשיו גם כשהייתי מוכן להודות בזה, גם כשכתבתי צעד ראשון, זה היה בצורה של "מודה באשמה",
כאילו עברתי עינויים בחקירה פלילית ולבסוף הודיתי באשמה המבישה שאני תלותי, מכור לתאווה, מכור לחברים ולבילויים בלי יכולת לסרב גם בזמנים קשים ובשעות מאוחרות, לא זז בלי דעת אחרים, כל מה שאני עושה זה מה יגידו ואיך יקבלו אותי.
לא מודה שזה מה שאני אלא מודה שכל זה נכון, והאצבע המאשימה מופנית אלי, מחפש כל דרך להשתחרר מזה וכמה שיותר מהר, לא מוכן להכנס לתוכנית שבה אני יצטרך להודות שזה חלק מאישיותי, ועוד להיות מרוצה מזה ולא להאשים את עצמי.
נכון שאני לא מוכן לעבוד בתוכנית שבה אני צריך לומר על עצמי "אתה חולה", אבל מה לעשות זה הברירה היחידה שלי להישאר בחיים, בריא ומפוכח.
ולכן אני עומד ומצהיר "אני חולה, סובל מתלות יתר בלי יכולת לשלוט על זה, מכור לתאווה נגד רצוני האמיתי", אבל אין לי מה לעשות, ניסיתי הכל ואין מה לעשות, נסיתי להתכחש לזה וזה התפוצץ לי בפנים, ולכן אני מקבל/מנסה לקבל את זה, ולהיות מרוצה מההכרות החדשה עם עצמי,
משווע להשם שיתן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, לקבל באמת, ולהיות שלם ומרוצה עם זה.
