שלום אבי היקר.
הרבה זמן לא דיברנו. ת'אמת, לא התגעגעתי. לא, לא בגלל שאני לא אוהב אותך. דווקא אני אוהב אותך מאוד. אבל הייתי אי שם מעבר להרי החושך, ונגמרה לי הסוללה. לא התגעגעתי כי הייתי בלי הכרה במחלקה לטיפול נמרץ. לא הייתי חולה, הייתי גוסס.
אבל פתאום נס. התעוררתי. קמתי לתחיה.
אני יודע שאתה הוא זה שהערת אותי. אתה כל יכול, ואין עוד מלבדיך. אתה אבא אהוב, ואני בן אוהב. אבל יש לי תקלה במערכת הרגשות, הפלוסים והמינוסים יוצרים מידי פעם קצר.
הרגשתי כל הזמן שאתה מציץ עלי מן החרכים. גם כשהלכתי בחושך, גם כשברכי השתפשפו מחלוקי אבנים חסרי נימוס. תמיד היית לידי.
אבל לא הרמתי את הראש. לא רציתי. לא התגעגעתי אליך.
אני עדיין במצב של חיפוש. חיפוש ריגושים. מחפש את עצמי...
אבא, אתה כולך טוב. גם אני. זה גנטי. אני הבן שלך. הגיוני.
אני רוצה לוותר על התאווה, תעזור לי?

אני רוצה לספר לך קצת ממה שעבר עלי בחודש האחרון, כשנגמרה הסוללה.
כל משבריך וגליך עלי עברו. גל, ועוד גל, ועוד גל.
נפלתי, אחרי 106 יום של מלחמה מול התאווה. אני אומר מלחמה, כי מלחמה זו לא כניעה. ברור שנכנעתי, אבל לא באמת. לא נכנעתי אליך. נכנעתי לחברים, לאשתי, לעצמי. אבל לא אליך. לא פניתי אליך באמת.
אני יספר לך למה נפלתי. נכנסתי לצ'אט, ולא שתפתי חברים. חשבתי שאני יכול לעבוד עליהם, לעשות פוזה של 'ביג מחלים' ולגנוב קצת מהצד. לא רציתי לקלקל את החגיגה. מצחיק שכמותי. הייתי אומר אפילו, תמים.
בסוף אתה צחקת עלי. הבאת אותה ישר לשם....
ונפלתי. הייתי המום. הייתי בטוח שאני המחלים הגדול מאחיו. ספונסר, מלווה חברים חדשים, כולם רצו אחרי. כולם ידעו מי אני. רק אמרתי את השם שלי ומייד ראיתי ראשים מהנהנים בהערכה.
ת'אמת, זה היה כיף, אבל לא היה לי טוב עם זה. רק אתה ואני יודעים מי אני באמת. אמת, נתת לי המון כוחות בהתחלה, כוחות שסחפו אחרי. אבל מרוב ריצה קדימה קצת שכחתי שאני חולה. שכחתי שאם אני יוצא לשמש בלי קרם הגנה, אני נשרף. ונשרפתי.

חשבתי שזה נגמר. היה בום. עכשיו קמים במלוא המרץ. שוב הייתי נאיבי. שוב חשבתי שהכל בכוחי הגדול. שוב לא הסכמתי לדבר איתך. שוב הגאווה הארורה שהורסת הכל.

היום דווקא כשאני כזה חלש, טוב לי. אני רך כזה, עדין. ככה נוח לי יותר להתרפק עליך. גם אתה רך ועדין, תמיד. היום אני חסר אונים, מול עצמי, מול התאווה, מולך. רק אתה בכוחך הגדול יכול להחזיר אותי לשפיות.
חסד אלוקים אני נקי היום. ואתה עדי (ולא רק אתה...) שהיו לי תוכניות אחרות להיום. תוכניות שהיו מעמיקות אצלי את הקרקעית בעוד כמה קומות. קרקעית שאני כבר לא שם. שבחירוק שיניים נלחמתי בשביל לקום ממנה.

אבל אבא לא מספיק לי להיות נקי. כי אני נקי לבד. אני רוצה להיות נקי איתך, ועם החברים. כמו פרח בלילה, פתאום סגרתי את עלי הכותרת. איפה החברים שאני כל כך אוהב, למה פתאום אני פוחד מהם? למה אני לא מעיז לשתף אותם בקשיים שלי? ולמה אני בטוח שאם אני ישתף קצת אותך יקרה אסון?
אבא אני פותח לך פתח כחודו של מחט. זכיתי להכיר אותך מעט. זכיני להכיר אותך הרבה. תפתח לי פתחו של אולם. היום.
אמן.

(אבא, לא הארכתי כי קצת קשה לי לכתוב היום, אבל אני יאריך לך באישי. תן לי כוח לזה)

תודה אחי על התפילה הנפלאה. התחברתי מאוד לכל מילה.
עלינו לזכור, אנחנו אנשים שמזמן עברנו את גבול העזרה האנושית...
אוהב אותך בלי תנאים
תודה שמצאת זמן להתייחס אלי היום בתוך קצף המערבולת שלך.
הושיעה

חבר יקר.

על תפילה כזו, אני מתרפק. למילים כאלו אני משתוקק. לכמיהה ותשוקה כזו אני עורג. לענווה כזו אני מצפה...........

נגעת בי בנימי נפשי בשיח שלך עם אבא, שיח שנתת לי כצופה, מקשיב, להיות שותף. שותף בהזדהות ברצון בבקשה ובתפילה.

אם בי נגעת. אם אותי ריגשת. אותו? על אחת כמה ..

כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים.