בוקר טוב חברים

אתמול בלילה כתבתי תגובה לחבר. היא היתה ארוכה ומושקעת. תיארתי את הניסיון שלי והתהליך והרגשות ומאין באתי ולאן אני הולך ומדוע... (כמעט מסר)
שניה לפני ששלחתי את התגובה, בום! נגמרה לי הסוללה במכשיר. רצתי לשקע לפני שיעבור תוך כדי דיבור, אך ללא הועיל. איבדתי את מה שכתבתי.
הרגשתי אחר כך כל כך מרוקן. כזה יאוש. פשוט לא היה לי כח לכתוב שוב את הדברים. עד לרגעים אלו לא כתבתי את זה שוב.
ניסיתי להבין, מה זה היאוש הזה? הרי אם היה בא עכשיו חבר אחר ושואל שאלה, אין לי בעיה להשקיע לו שוב פוסט ארוך, אז זו לא בעיית זמן או ריכוז.
אז חשבתי לעצמי, טוב, אם לא את כל התגובה הארוכה, אולי אכתוב לו כמה שורות בתמצות? מה פתאום! אומר לי הקול בתוכי, כבר היה לך את המושלם ביד, לא נתפשר על פחות ממושלם. עד שלא תשחזר את הפוסט המשובח ההוא שנמחק אין לך מה לעשות פה, אמר אותו קול...
והנה אני תוהה, אובד עיצות, ולא מבין מהיכן באה לי ההתרוקנות הזו, החוסר רצון הזה, הייבוש והייאוש. קרה לכם פעם? נשמע מוכר?

פתאום שמתי לב, שיש לי דה ז'ה וו, זו תחושה מוכרת, ככה בדיוק הרגשתי בזמן של נפילות. הרי זו בדיוק המערכת של המחלה.
הרי עבדתי בכל כך הרבה רצינות לשמור על נקיות, מקווה, לימוד תורה, חסידות, צדיקים, שמירה על... העבודה היתה מושקעת, משובחת,
שניה לפני שסיימתי את העבודה, בום! נפילה. רצתי מהר מהר מהר חזרה לגמרא תוך כדי דיבור, אך ללא הועיל. איבדתי את המדריגה עליה עמלתי.
הרגשתי אחר כך כל כך מרוקן. כזה יאוש. פשוט לא היה לי כח לעמול שוב על הנקיות. לא הצלחתי להתאושש מהמכה.
ניסיתי להבין, מה זה היאוש הזה? הרי אין לי בעיה להתחיל עכשיו ספירת נקיות חדשים בגמילה מכל הרגל רע אחר, ולהשקיע בעבודה ההיא, א"כ זו לא בעיית זמן או ריכוז.
אז חשבתי לעצמי, טוב, אם לא את כל העבודה הארוכה, אולי לפחות נתחיל במשהו, כלשהו לכיוון הפיתרון... אולי רק להיום? מה פתאום! אומר לי הקול בתוכי, כבר היה לך את המושלם ביד, כבר ספרת ____ ימי נקיון! לא נתפשר על פחות ממושלם. עד שלא תשחזר את הדרגה המשובחת ההיא שנמחקה אין לך מה לעשות פה, אמר אותו קול...
והנה אני תוהה, אובד עיצות, ולא מבין מהיכן באה לי ההתרוקנות הזו, החוסר רצון הזה, הייבוש והייאוש. קרה לכם פעם? נשמע מוכר?

זהו אותו דפוס התנהגות שנובע מה"אני". אני אשלוט אני אנווט אני עשיתי אני אשא - ואני אסבול....
כשרציתי דרגת נקיות מרשימה, או פוסט מחלים מרשים, חיפשתי להתמלאות בריכוז עצמי, להדגיש לי ולעולם כמה אני שווה.
כשנפלתי או נמחקתי, זה היה פנצ'ר בתוכניות. הוציאו לי את הרוח מהמפרשים... כן כן את הרוח.
על פחות ממושלם אני לא מתפשר. בעיני עצמי יש לי סטנדרטים. פחות ממושלם זה לא ימלא אותי. (אפי' שבינינו הפוסטים הקצרים הם הכי לעניין ברוב המקרים )
וכך אני יושב לי מיובש, וכאוב, מתקשה לשחזר את ההצלחה הנפלאה שלי, מאבד אמון במציאות שטפחה על פני, מפחד שבאיזשהו מקום זה יכול לקרות שוב (פוסט טראומה) ודואג... אני מעדיף להישאר על הרצפה במקום לקום ואז יהיה חשש אולי אפול שוב לקנטים... זוהי התפיסה של המחלה.

בהחלמה לימדו אותי דבר אחד. אתה תעשה את שלך, ה' יעשה את שלו. אל תנסה לשלוט בתוצאות. ה' רוצה את העבודה שלי! הוא לבדו יחליט באיזה אופן. אני עושה צעד 0, ושאר צעדים. מנסה להתקדם כמה שואכל בתכנית. ואם נפלתי? רצון ה'! ממשיכים הלאה. ואם נמחק לי הפוסט? טו באד... רצון ה' ממשיכים הלאה.
היאוש וההתבוססות בגעגועים על הישגי העבר, הם נגזרים מהרצון להתמלאות מחדש באגו וריכוז עצמי.
כשהגעתי לאמונה... יורד לי העול הכבד מהכתפיים. הפוסט שלי כבר לא חייב להיות מוצלח משובח ממולח מטופח כל כך...

בכתיבה כמו גם בנקיון, וכמו בכל תחומי החיים. אשתדל לזכור שרק רגע ההווה הוא בידי. כל השאר, רצונו ייעשה. ולא רצוני.

אח שלי
איזה הזדהות -כל מילה סלע
קרה לי כבר כמה פעמים -מכל מיני סיבות
והפוסטים שלי די קצרים
ועדיין ההרגשה זהה
מה שאני עושה עכשיו אם אני רוצה לכתוב פוסט ארוך
(דרך האיפון שזה 90 אחוז מהמקרים)
אני כותב אותו בפתקים (שם זה מחוסן מנפילות אקראיות )
ואז עושה העתק הדבק

אאוצ' נמחקה לי התגובה
רצונך ייעשה

זה אנחנו שצריכים לקבל בשלווה את הפוסטים שלך שנעלמים.
מדהים איך שהצלחת לאסוף את עצמך. ולכתוב פוסט חדש, משובח ומחלים.
למדת אותנו עוד פרק בשלווה.
תודה.

הושיעה יקר, אקדים ואדגיש שלבקשתך אני כותב כאן, לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב לך את השורות הבאות בלי בקשתך - רשותך. שיהא לתועלת.

ראשית אודה לך על הפוסט, היתה לי בו תועלח. גם לי נמחקו דברים, הפסקת חשמל שכונתית או סתם קצר של מכשיר חשמלי, היה מעצבן, אין ספק, אבל לא חשתי את מה שאתה תיארת. מה שגרם לי לחשוב, שאולי יש כאן פיספוס מצידך של הפואנטה. נכון יש כאן אני, אבל אולי יש פה התגלות נוספת שלו.

אני מדגיש את 'האולי', כי כדאי שתתן לעצמך ספק, כי יתכן שלא זהו המקרה.

ראיתי מקרים שתחושות דומות נבעו ממשהו שלא ציינת - מהרצון לערך. להלן ההסבר, אני זה מה שאני כותב, התוכן. גם כמות ההודעות שנמצאת ליד שמי, או כמות הנכנסים לצפות בפוסטים שלי מוסיפים לערך שלי. וכמובן מה שמגיבים לי, ואז, אם נמחקה לי תגובה - פוסט, 'האני' שלי הותקף. אני שווה עכשיו פחות. אני חייב להחזיר לעצמי את מה 'שנלקח' ממני..

נמחק לי? אני מרגיש על הפנים. אכתוב פוסט חדש, מלא בעוצמה. זה בטוח ישפר את הרגשתי וייטיב אותה... אצלי זה לא בפוסטים וכתיבה, אצליזה בתגובות מול אנשים, אני מתפרנס מעבודה עם אנשים, ולקח זמן עד ששמתי לב שעקימת אף מנמיכה אותי, טפיחה על השכם מטיסה אותי אל על. ביקורת ישירה? אני מת. לא פחות.

הספונסר שלי לימד אותי לבדוק את המניעים שלי - מה אתה מחפש בפעולה הזו - שם נמצא 'האני'. זו הנשמה שלי, לא מה שאני כותב, לא מה שאנשים חושבים שאני. פשוט אחרי מחמאות הייתי יושב ואומר לעצמי יפה. אבל זה לא מי שאתה. אחרי ביקרות (האמת היה יותר מורכב) אמרתי לעצמי לא נעים אבל זה לא מי שאתה.

התועלת? אני משתדל לעשות את העבודה שלי - הכי טוב שאני יכול, לא בשביל אף אחד. לא נעול על הצלחה. מקבל את המציאות. גם כאן, אני לא כותב כדי שיחמיאו או מתוך פחד שיבקרו, וכשיש לי מחשבה כזו, אמנע מלהגיב או לכתוב. שלא תבין לא נכון, זה נעים, אבל זה לא האני שלי.

הצעה שתעזור לך לעשות סדר  - בדוק את המניעים.

בהחלמה.

תודה רבה.

להתאוות כמו ג'נטלמן איני יכול. עכשיו לקחת לי את הלקבל 'מחמאות' כמו ג'נטלמן...
מה נשאר? להיכנע כמו ג'נטלמן? 

אני שמח שהסכמתי. שיהיה לתועלת.
הבעיה אסירות, שהצד השני שלי זה הלקאה עצמית.
שוב הגענו לחוסר אונים....
השלב הבא, צעד 2.

תודה רבה
אוהב

הושיעה
איזה איזון ג'נטלמני

יפה לך, שמא נשאיר את הג'נטלמניות למי שיכול לחיות איתה...

תודה על מה שכתבת- ההשוואה בין התחושות הדומות של השאיפה לשלמות שהקול הקטן הזה אומר לנו ממש עזרה לי להתחבר ולהבין לפחות בצורה חלקית את הבעיה שיש לי לפעמים. תודה!