לפעמים בלי לבכות , לשחרר מכול המאבק הזה אבל לא לתת אותו לה' אלא לתת אותו לייאוש .
פעמים שאני מרגיש חופשי משוחרר בריא שמח חברותי הכול טוב ממש
והראש שלי עובד על פי תבניות . אני חוזר לבית לפחדים שלי לדברים שאני לא כל כך רוצה להתמודד חוזר לתחושת הכישלון לתחושה של עצבות נזכר במה היה שבוע שעבר ויאללה אז נדבר עם הספונסר ונעביר אותה ונופל ונופל ואצלי זה עובד שאם נפלתי אז זהו אין שום אתגר שאני יכול לעמוד בו .
חוץ מהתמודדות עם התאווה אני מלביש עליה עוד כמה אסונות או פתרונות שהיא יכולה להביא לי אם רק אני יתגבר , ואני נופל וכול העולם שלי נופל ביחד איתי .
הכתיבה הזיכרון במה הייתי קודם ואיך הזמן עובר צובט בלב מביא המון כאב ושאלות של : האם הפחדים שלי זמניים האם התהליך שאני עובר יביא אותי לנקודת בריאות או ח"ו לא ?
אני חי בתבניות של ימים . מגיע יום והוא עובר עלי מכול מיני גירויים חיצוניים שאני נותן להם לחדור אלי .
אני אדם לא מאמין. לא אני עם כיפה מניח תפילין ואפילו גם העברתי סמינריונים בכמה מדרשות ותנועות נוער על ייאוש שמחה וכו' אבל אני סתם מחשב או שחקן שמרצה את החומר בצורה מתודית .
אין לי אמון בגופי אני לא אמון בנשמתי אין לי אמון באבא שהוא באמת אוהב אותי שיום אחד אני ירגיש אותו איתי פה לפחות לכמה דקות ,אני לא מאמין בטוב אבל אני כן מאמין ברע בטרגי בשחור , כן תמיד אני זה שהיה מודיע על פיגועים או דברים דרמטיים , אצלי הכול עובר תהליך של דרמטיזציה .
רוצה להשתנות אני רוצה כוחות ואומץ, אבא אתה יכול להראות לי אותם ?
