החברים בקבוצות של התכנית משתמשים הרבה פעמים בזמן השיתופים במילה "נוכח" או "מחובר", וכך ניתן לשמוע "עברה עליי שבת מחוברת", או "הרגשתי נוכח בעבודה" וכן הלאה, וכמובן יש גם פעמים של הרגשת חוסר חיבור או "לא הייתי נוכח עם הילדים".
אני לא יודע איך זה אצל אנשים רגילים, פשוט בגלל שמעולם לא הייתי אדם כזה. אני לא אדם רגיל, לא הייתי רגיל וגם לא אהיה רגיל, וזה בסדר גמור מבחינתי. אלוקים נתן לי את המחלה ואת ההחלמה ואני לא מתווכח איתו על אף אחד מהם. נכון שהרבה שנים נאבקתי נואשות במחלה, אבל אז הסתבר לי שאם אני רוצה החלמה, הדבר הראשון שאני צריך לעשות זה להפסיק להילחם כי אני רק שוקע יותר עמוק בבוץ כאשר אני ממשיך לפרפר עם הגלגלים.
אז כן, אולי אנשים רגילים מרגישים באופן טבעי "מחוברים" ו"נוכחים", אבל אני לא ידעתי מה זה להיות נוכח ומחובר עד שהגעתי לתכנית. יש הרבה סיבות לכך, והמרכזית שבהן היא כמובן ההתמכרות עצמה. בכל זמן נתון הייתי מושפע באופן כזה או אחר מההתמכרות: או שאני בנפילה או שאני בהכחשה, אז כך או כך אני לא באמת מחובר לעצמי וכמובן שאם אני לא מחובר לעצמי אני לא יכול להיות מחובר לאלוקים ולא לאשתי ולילדיים.
זה כאילו כל הזמן חייתי ליד החיים. כמובן שלא הבנתי את זה בכלל ובטח שאם מישהו היה אומר לי משהו בסגנון הוא היה זוכה למקלחת צוננת כי הייתי בטוח שהכל בסדר בחיים שלי (חוץ מהבעיה הקטנה של התאווה), אבל האמת היא שההתמכרות שלא הפסיקה לכרסם בי מבפנים לא נתנה לי אף פעם להרגיש שלווה, מנוחה ותחושת שייכות אמיתית. הגרוע באמת היה במקומות הכי אינטימיים כמו עם אשתי, הילדים, ההורים ואפילו במעגלים רחבים יותר כמו בין החברים בישיבה או בתפילה בבית הכנסת. לא פלא שהפסקתי להגיע לבית כנסת כי הרגשתי תלוש ולא שייך.
ואז הגעתי לתכנית ולאט לאט התחלתי להרגיש שייכות וחיבור, מה שנקרא בשפה של החברים בתכנית "להיות נוכח". עברתי יומיים חג שיכלו להיות מתישים, ארוכים, דביקים ולא נגמרים, אבל במקום זה הם היו מתנה נפלאה של חיבור אל עצמי, אל אלוקים ואל משפחתי. הייתי עם הילדים גם כאשר הם רבו, שפכו מיץ או לא רצו ללבוש פיג'מה, ולא ייאמן - זה היה בסדר גמור. לא הרגשתי את התחושה הפנימית של הריקנות, זאת שדחפה אותי אל התאווה, ובמקום זה הרגשתי שהרגע החשוב באמת הוא הרגע העכשווי, אז הייתי שם עבורם.
תודה לה' על עוד יום נקי - מחובר ונוכח. לא מובן מאליו בכלל.
