יש לאברהם פריד שיר יפה בשם "כמה טוב שנפגשנו". האמת, אני לא מבין מה כל כך טוב לו להיפגש עם הקהל בהופעות שלו (חוץ כמובן מהסכום היפה שזה מכניס לו ושיהיה לו בכיף), אבל זה עוד בסדר. מה שבעיקר מוזר לי זה המשך השיר:
אם עד לפני שעה קלה, היינו רחוקים
עכשיו יש הקלה גדולה, בוכים וצוחקים
כי זה חיבור של נשמות, זה קשר אמיתי
ותחושות טובות חמות, מלוות אותי
ויש עוד כמה שורות מעניינות בשיר:
כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני בלעדיכם
כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, כאן פנים אל פנים
אתם אתי בכל מצב, מלווים אותי
לי נדמה שהשיר דווקא נכתב עלינו המכורים, כי הריחוק הגדול ביותר שאני מסוגל לדמיין הוא הבדידות של השנים הארוכות בתאווה, ואת המפגש עם חברים מכורים כמוני אני יכול לתאר בדיוק כפי שהוא מתואר בשיר: הקלה גדולה. אני בטוח שכל מכור לתאווה יודע בדיוק על איזה בדידות אני כותב, וכל חבר שקיבל את המתנה וזכה להגיע לקבוצות של ההחלמה מזדהה עם כל מילה מהציטוטים שהבאתי.
היו לי גם רגעים מיוחדים יותר בתוך המפגשים עצמם, כמו שיחת טלפון ארוכה התברר שבסופה התברר שהחבר מהצד השני למד איתי בישיבה, או מפגש מרגש בשבתון החצי שנתי של המכורים עם ידיד וכן הלאה. יכול להיות שיש חברים שקוראים את הדברים וחושבים לעצמם שזאת סיבה טובה לא להגיע להחלים ("אולי מישהו יזהה אותי"), אבל לי לא נותר אלא לשיר: "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו".
לעולם לא אשכח את ההרגשה הנוראית של האדם השפל ביותר, החוטא הגדול שאין לו זכות להסתובב בין בני אנוש. הייתי בטוח לחלוטין שאני היחיד שנופל בצורה הזאת, והרגשתי שקרן, צבוע ומה לא (וזה כמובן לא היה סתירה לכך שלפעמים חשבתי בדיוק הפוך - שכולם כמוני וכולם נופלים...).
ואז הגעתי להחלמה וזה היה החיבור הכי נפלא שהיה לי מעולם. פתאום הייתי בין אנשים שיכלו להבין אותי, וכאשר סיפרתי על החיים הכפולים שלי, הם לא אמרו לי "אז פשוט תספיק", אלא הנהנו בראש בכאב וידעו בדיוק על מה אני מדבר. סוף סוף שמעתי אנשים נורמלים מדברים על כך שהם לא יכולים להפסיק למרות שהם מאוד רוצים, וסוף סוף היו חברים שקיבלו אותי למרות שהם ידעו בדיוק מה אני, ואז יכולתי גם אני לראשונה להישיר מבט אל עצמי במראה ולקבל את עצמי כפי שאני.