היא ישבה ליד החדר שהיה חדרה בעשור האחרון וניסתה להבין איפה טעתה. היא הייתה תלמידה מאוד חרוצה בבית ספר לתאוות, לא סתם היא נבחרה להיות במגמת תאוות מין. היא עדיין זכרה את היום שבו נכנסה לראשונה לחדר הזה. בבית הספר הסבירו שהחדר הזה נמצא ליד הלב, המקום שהכי קל לתמרן ממנו את האדם אליו מצוותים אותך. וישר לשם היא נכנסה, והחדר היה ריק כאילו חיכה לה. האדם שלה היה רק בן 12 כשהיא התיישבה שם ואפשר לומר שהם נהיו חברים די טובים, אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שהיא הייתה הגורם היחיד בעולם שהוא שמר לה אמונים. אחרי ששרף את הגשרים כמעט עם כל אדם שהכיר. את כל הצרות שהיו לו הוא עבר איתה, בכל השמחות וההתרגשויות שלו היא השתתפה. וגם כשרבו לפעמים והוא הודיע לה שהיא לא רצויה יותר, היא חיכתה לו בסבלנות, גם אחרי שהתחתן... תמיד הוא חזר. (אולי לכן בימים האחרונים היא גילתה שהוא קורא לעצמו חוזר...) וגם כשרבו לפני כשבוע, היא חיכתה שיחזור, פינתה את החדרון שלה בסבלנות. וחיכתה. ואז קרה משהו מוזר, כשהתחילה לנסות לחזור, הדלת הייתה נעולה. היא ניסתה למצוא סדקים, אבל האיש שלה שהיה תמיד נמס מולה, פתאום פשוט ברח ממנה. הציע לה לחזור מחר. הודיע לה שרק היום אין לו זמן ורצון להיות איתה.
כל השבוע היא שומעת חריקות מכיוון החדרון שלה  (או שאולי הוא כבר לא שלה?) גרירת רהיטים, מפנים מקום למשהו או מישהו. אבל רק לפני כמה דקות היא הבינה עד כמה הבעיה שלה קשה. האיש שלה כנראה מחפש לה תחליף, איך אפשר להסביר אחרת את השלט שראתה על דלת החדרון שלה? "אלוקים, ברוך הבא"

יפה מאד חוזר
רק אל תשכח שהתאוה אלופת העולם
בלהכנס דרך הרווח שבין הדלת לרצפה

יפהפה. תודה.

תודה רבה. עוזר לי לזכור שלוקח לה זמן להירגע, היא לא אוהבת להיות אקסית, וכשהיא רואה שהפרידה הופכת לרצינית היא מנסה כל שטיק שנמצא בארסנל שלה, ויש לה שטיקים לרוב. 'הקטע' שלה הוא לצקצק בלשונה ולגרור אותי לתוך שיחה..

'העו"ד' ששכרתי אמר לי שעל כל משפט מיותר אשלם טבין ותקילין בהסדרי ראיה ובתשלומי המזונות..

בהחלמה.

תודה לכם, פעם הייתי כותב המון, בשנים האחרונות חשבתי שאיבדתי את זה. אבל כנראה שזה פשוט בגלל ש"אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה" אפשר לשמוח גם בכאב. אבל עד היום רק ברחתי, ובבריחה אי אפשר לכתוב כלום...
דורון, אני חושב שהשאלה היא רק עד איפה תיתן לאלוקים להכנס. אם תיתן לו להכנס לכל מקום, גם לסדק בין הדלת לרצפה לתאווה לא תהיה דריסת רגל גם שם. בפיסיקה למדנו פעם שאין ריק בטבע, נראה לי שהכלל הזה תקף גם בנפש, במקום שאלוקים לא נמצא התאווה תיכנס.

אני איתך אח
מחזיק לך אצבעות

חוזר, אתה צודק בקשר לאלוקים,
השאלה איך עושים את זה? יש לי חדרים שהתאווה כבר נכנסה לשם ואיבדתי את המפתח של הדלת. אז איך אני יכול להכניס לשם את אלוקים?
יש פיתרון?

אני יכול לספר רק על התחושות שלי, אולי לאחרים יש פתרונות טובים יותר,
כשהתחלתי את התוכנית לפני כשבוע, הייתי בקרקעית, הרגשתי ש"ננעלתי מחוץ לבית", שאין לי כבר שליטה על כל הגוף, לא על חדרים מסויימים, על הכל. בספר הגדול מדברים על אילו בינינו ברי המזל שעדיין יש להם בתים, כשקראתי את השורה הזו חשבתי על חדרי הנפש. עלי, שיש לי בית פיסי חם, אישה אוהבת וילדים מתוקים. אבל אין לי פינה להניח את הראש בסוף יום. אין לי בית...
אז מסרתי את עצמי לאלוקים, והוא מיד הופיע. תמיד ציפיתי שיופיע כאחד הרבנים עם זקן לבן, רגוע ולובש שטריימל (ולאלו בינינו שהגנים המתנגדים שלהם זועקים, בהתחשב במקום שנמצא בית ה' אפשר להניח שהוא ירושלמי, לא?  ). אבל זה לא מה שקרה, הוא הופיע עם מדים, שלף גרזן והתחיל לשבור את הדלתות כדי לגרש את התאווה. המחשבה הראשונה הייתה שחבל על הדלתות היפות. ושאולי אפשר להשאיר לתאווה איזה חדר קטן. איזה אפשרות ללגימה פה ושם. אבל ככל שאני קורא ומבין יותר, אני נעמד צעד אחד אחורה ונותן לו לעשות את מה שטוב לי.
אתה לא צריך להכניס לשם את אלוקים, אתה צריך לרצות, ולאפשר לו להיכנס. הוא כבר מכיר את הדרך.
כך נראה לי...

אתה מדבר יפה. אבל אולי תוכל לפשט לי את הדברים?
כבר חמשה חודשים אני בתוכנית, ועדיין נחדלתי מהבן זאת.

א. אני רק מדבר, הניסיון שלי פה הוא מיקרובי, עוד ללא עברתי קשיים אמיתיים כדי להבין על מה אני מדבר. אני משתדל להביא את התובנות הקטנות שלי.
ב. הנפילה האחרונה שלי הייתה די מטופשת, דבר שעשיתי עשרות ואולי מאות פעמים בעבר (ולפעמים זה אפילו לא הפריע לי, שטפתי ידים והמשכתי הלאה) באותה פעם הרגשתי פתאום עד כמה לא רציתי, ולא היו לי כוחות אפילו להאבק. החלטתי שעכשיו אני משנה! נכנס לשמור עיניך פותח שם חדש וכותב. מוציא קצת מהרעל. וזה נתן לי כוחות להמשיך לשוטט פה. מצאתי כמה נקודות וניסיתי ליישם אותן. ומיד אסביר איך ישמתי אבל קודם עוד קצת על עצמי:
יש לי בעיות אמיתיות בשלום בית, כמה מטפלים שהיינו אצלם הסבירו לי שאישתי היא חסרת תקנה (אם רק היו יודעים מי אני... אחרי ההצגות שעשיתי להם, אולי הייתי צריך ללכת לתיאטרון  ). עברתי הרבה ספרי הדרכה זוגית שנתנו לי אפשרות להגיע למקום שאני מבקש עזרה בנקודה האמיתית.
דבר שני שצריך לדעת גדלתי בבית שיכלי בצורה שלא תיאמן. בבית שאין בו רגשות (היום אני יודע שהם פשוט לא הובלטו) ולכן היחס שלי לקב"ה היה די קר. כמו ששמעתי פעם בשיעור על הכוזרי, לאלוקים אין רגשות, זה ברור. התפילה שלנו לא משכנעת אותו, היא מעלה אותנו למקום שבו "מגיע" לנו לקבל את מה שהתפללנו עליו. מאז אלוקים שלי היה מכונה. וכמו להבדיל, מכונת פחיות, אם לא יוצאת פחית או שלא הכנסת מטבע נכון או שהמכונה מקולקלת (אני מקווה שאלוקים כמו שאני לומד אותו עכשיו יסלח לי על הדימוי, למרות שהוא בטח כבר יודע שככה חשבתי).
החלטתי בתור התחלת ריפוי להכניס לי לראש שאלוקים נמצא בכל מקום ולקבל את רצונו, למשל כשאישתי מבקשת ממני לעשות משהו עד מאוחר בלילה והיא עצמה הולכת לישון, זה רצון האלוקים. כשביום שישי היא לא מרגישה טוב ואני מכין שבת מא' ועד ת' זה רצון אלוקים. פשוט הכנסתי אותו לכל מקום, אפילו כשעמדתי בתחנת אוטובוס וציפור שעמדה על חוט בדיוק מעלי, השאירה עלי שאריות. הרבה מהכעסים שהיו לי נעלמו, ובעיקר הרגשתי שהוא שם. לראשונה בחיי!
ההחלטה השניה שלי הייתה לוותר. הקושי הכי גדול שלי (ורוב הנפילות שלי מתחילות כך) הוא הסתכלות בנשים (בעיקר נשואות צעירות) אני פשוט נהנה לראות אותן, לבחון את הלבוש וכו'. החלטתי לוותר על זה. בכל פעם שראיתי בזוית העין מושא תאווה הייתי מנסה להפנות את הראש ואמרתי לעצמי, אתה פשוט מוותר. אתה יכול, אף אחד לא יעצור אותך אבל אתה מוותר. וזה הצליח לי. כמובן שכשהיו קשיים, (והיו...) התפללתי לאלוקים שיעזור לי. ויתרתי גם על אתר שהייתי זקוק לתשובה שהופיעה בו. (כתבתי על זה פוסט נפרד) ויתרתי על מוזיקה ברקע שהייתי רגיל לשמוע ביוטיוב. ובכל הפעמים הרגשתי שאני מוותר, לא שאוסרים עלי אלא שאני מוותר.
וחוץ מזה שגמרתי בתוך שבוע לקרוא את הספר הגדול (כריכה לכריכה) ואני משתדל להיות הרבה פה באתר ובפורום.
אני לא מאמין שיש בזה מתכון מנצח, התפיסה שלנו את אלוקים משפיעה מאוד על הדרך לייצר את הקשר איתו. אבל בעזרת הרבה לימוד וחזרה על אמירה לעצמנו (גם כשאנחנו לא מאמינים וגם כשאנחנו מצליחים ואולי בעיקר אז) שאלוקים איתנו, פשוט נותנת לו את האפשרות.
ואולי סיפור אחרון, כמו שכתבתי את שבת האחרונה אני הכנתי, ואחד הכלים נעלם. חיפשתי בכל הבית, אפילו מתחת לספות, הוא פשוט איננו. החלטתי לוותר, אמרתי לעצמי שאלוקים כנראה מונע ממני, אני לא יודע למה, אבל זה בטח לטובתי. בסוף כעבור חצי שעה, נתקלתי באותו כלי במקרה. אני עד עכשיו לא יודע למה הכלי נעלם, אבל אני בטוח שהרגע הקטן והלכאורה לא משמעותי הזה איפשר לי לפתוח לו עוד פתח קטן, וקירב אותי להחלמה.
ואולי עוד עיצה קטנה שלקחתי מאחד הפוסטים של סוד הכניעה. אני תמיד תפסתי את השם אלוקים כמושג שרק אנשים לא דתיים משתמשים בו (וכמובן היו לא טיפה היבטים שלילים: חפש בסידור... רמז - תקיף...) ולכן השם הזה היה פנוי מתחושות שלי. עברתי להשתמש רק בו, שינוי השם עזר לי להשתחרר מדיעות קדומות עליו.
נקי רק להיום, בנס בעזרת אלוקים.
חוזר.

תודה חוזר. מקסים. מדהים ומעורר געגועים לראות את חסד אלוקים ששורה על מי שמתחיל בתכנית. מאחל לך שתעשה במהירות כמה שיותר פעולות כדי לקבוע את העסק במסמרות. ותזכור: ההתמכרות לא הולכת לוותר כל כך מהר. ברגע זה ממש היא יושבת ומתכננת את המהלך הבא שלה. יכול להיות שחלקים מתוכה כבר מסתננים פנימה, מחופשים לאלוקים...

וואו חוזר. תודה. איזו השקעה,
אבל תרשה לי להסכים גם עם דוקטור, שהקושי האמיתי הוא לקבע את המצב הזה במסמרות. ובשביל זה אני צריך את החברים והקבוצות.
בהחלמה

תודה חבר יקר, אהבתי את הדברים.

אני מכיר את התחושות שאתה מתאר, אותם פעולות של ויתור שפתאום נעשות בלי שאני מבין היכן התרחש השינוי.

כתבת לי שלא היתה הודעה שכתבתי לך בלי להזכיר את הקבוצות - אז אני לא מפספס את ההזדמנות ומזכיר שוב... הדרך היחידה שעבדה עבורי לשמור על כל השינוי הנפלא הזה כמשהו חי ומתמשך היה להגיע לקבוצות ולהתחיל לעבוד עם ספונסר.

אגב, הרבה זמן רציתי להתחיל לכתוב "אלוהים" ולא אלוקים, בדיוק מהסיבה שאתה מתאר (אלוקים עדיין היה משהו דתי מידי עבורי, אבל אלוהים זה משהו שמצלצל לי נקי וחדש כי לא השתמשתי בו כמעט אף פעם). אני לא עושה את זה כי אני יודע שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.

חוזר - באמת יפה כל כך!
וכמובן, אין כמו הקשבה לעצות ה'דוקטור' בתהליכי החלמה...

כמה מרגש וכמה אמיתי,
נקווה בעז"ה בכוחות משותפים להתחיל לפנות את החדר ל"אלוקים"