אנסה, אבל אולי אשאיר כאן גירסא קצת יותר מצונזרת ואשלח לך בפרטי את המלאה.
הפסקתי לעשות את הפעולות של הצעדים וניסיתי לשלוט בכל מיני דברים. רבתי עם אשתי, התרגזתי וכן הלאה. היה פיצוץ גדול והרגשתי מרוקן, אבל לא עשיתי כלום עם זה.
נסעתי לאיזה פגישה חשובה ובסיומה יצאתי לרחוב. פעם ראשונה אחרי שנה "לגמתי" מראה של בחורה ברחוב ומיד התחילה הכמיהה. ניסיתי עוד כמה פרפורים של פעולות אבל בלי מוכנות לוותר ובלי פעולות אמיתיות של כניעה. נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע הביתה והכמיהה רק מתגברת. בשלב הזה האובססיה המחשבתית השתלטה עליי לחלוטין והתחלתי לחשוב על הפעילות הכפייתית שתשחרר אותי.
התחלתי תוך כדי נהיגה לחפש בפלאפון דרך לנפילה. נאבקתי עם עצמי ובסוף החלטתי ליפול. כאשר התקרבתי ליציאה מהכביש בה הייתי צריך לצאת על מנת לממש את הנפילה המהיר המאבק נהיה מטורף. החלפתי נתיבים הלוך ושוב ובסוף לא יצאתי. הרגשתי הקלה לרגע אבל אז האובססיה שבה במלוא עוצמתה וזה היה נורא ואיום. בהמשך הדרך היה מקום נוסף שבו נפלתי פעמים רבות וביציאה הבאה אכן יצאתי לכיוונו.
הגעתי אל המקום, נכנסתי פנימה, ראיתי את המקום ובאיזו שהיא דרך לא מובנת בכלל פשוט חזרתי לרכב ונסעתי הביתה.
הגעתי הביתה ואמרתי לאשתי שאני רוצה ליפול. היא רק תמכה בי בשקט אבל לא הגיבה בצורה קיצונית לשום כיוון. אחרי איזה זמן היא הציעה לי להתקלח - מה שהיה רעיון נכון. נכנסתי למקלחת ושם היה לי רגע של מוכנות לוותר. ירדתי על הברכיים והתחננתי לאלוקים שיקח ממני את התאווה הזאת. התחלתי להרגיש את האובססיה עוזבת. לקח עוד כמה שעות של פעולות עד שנרגעתי.
התקשרתי לחבר וסיפרתי לו הכל. אחר כך כתבתי את כל הפרטים ושלחתי לספונסר. ברגע שיכולתי להתקשר אליו עשיתי זאת וגם באזניו הודיתי בחוסר האונים שלי.
לקח עוד כמה ימים בהם עברו עליים גלים של אובססיה אבל למדתי לזהות אותם מהר יותר ולפעול מהר יותר, ולבסוף ויתרתי על התאווה והחלטתי למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו.
זאת היתה פעם ראשונה אחרי שנה שלימה בה לא חוויתי את האובססיה הזאת, ומאז שחלפה היא לא הופיעה פעם נוספת - תודה לא-ל שעשה עבורי את הנס הזה.
