שלום לכולם.
אחר שבועיים של קריאה פסיבית בפורום החלטתי לשתף ולכתוב את הסיפור שלי, בתקווה שזה יעזור לי להניע תהליך של החלמה.
אני בן 25, דתי לאומי, רווק, בעל "כרטיס ביקור" קלאסי (אך איכותי) של בוגר החינוך הדת"ל, עם רזומה של שירות ביחידה מובחרת בצה"ל.
כלפי חוץ אני נראה אדם טוב, חכם, חברותי, ובקיצור חלומה של כל אם עיברייה (חוץ מאמא שלי כמובן).
אך מתחת לפני השטח אני מסתיר בעיה ממנה אני סובל כבר הרבה שנים. עד שהגעתי לפורום הזה לא הבנתי עד כמה היא חמורה, ועד כמה היא
לא ניתנת לפיתרון בדרכים "רגילות".
בתור הקדמה אני אציין שאני סובל מבעיה בדיבור מגיל צעיר מאוד, מה שגורם לי לדימוי עצמי ולביטחון עצמי נמוכים, בייחוד בהתנהלות
מול אנשים אחרים ואפילו באינטראקציה פשוטה ויום יומית. (יתכן מאד שזה קשור לכך שפיתחתי את הבעיה הזאת)
בגיל קטן (בערך חמש) התחלתי לאונן. לא יודע איך "גילתי" את זה, אך עשיתי את זה וזה היה לי נעים. בשלב מסויים (עדיין בילדות) הבנתי שזה לא דבר נורמטיבי, ולכן השתדלתי להסתיר את מילדים אחרים. בתחילת גיל ההתבגרות התחלתי להבין את את ההקשר של המעשה הזה וגם את עצם העובדה שזה איסור ביהדות. לכל אורך גיל ההתבגרות ניסיתי להפסיק לסירוגין, אך ללא הצלחה. כמובן שזה היה כרוך בצפייה בתכנים לא נאותים, פורנוגרפיים ואחרים, ובמבטים בעלי אופי מיני על נשים במרחב הציבורי וכו'. רוב זמן התיכון, התייחסתי לזה כ"שובבות נעורים" שתחלוף עם הזמן.
כשהתחלתי ללמוד בישיבה לאחר התיכון, הייתי חדור מוטיבציה להפסיק ה"יצר", וחשבתי שעם התחזקות רוחנית ודתית שאני עובר בישיבה אני יצליח להפסיק
עם זה. טעיתי טעות קשה. לא משנה כמה נלחמתי, בסוף התאווה מצאה את דרכה פנימה, חזקה יותר, נחושה יותר, הרסנית יותר.
כבר בתקופה הזאת התחלתי להרהר על האופציה "לעלות מדרגה" ולחצות קוים אדומים "שלא שיערום אבותינו". אך למרות הרצון העז, לא היה לי האומץ הנידרש.
בצבא מקבלים אומץ. מצאתי את עצמי בסיטואציות ובמקומות שלא רציתי ולא חלמתי להיות בהם. כשתמיד ב"שניה שאחרי" אני מת לעוף משם, כשאני נשבע לא לחזור לשם יותר. אך תמיד הייתי חוזר גם חוזר, וכואב את הסוף האכזרי.
מה שעצוב זה , שתמיד חשבתי שברגע שאני ימצא אהבה וקשר אמיתי ורציני, כבר לא תהיה לי תאווה, משום שהנחתי שהיא באה לפצות
על הרצון שלי בחיבור אמיתי של אהבה.
עד שהגעתי לפורום הזה. כשגיליתי את כמות האנשים הנשואים שסובלים מבעיה דומה, למרות שהם אוהבים
את הנשים שלהם באמת, נחרדתי לגלות שהבעיה שלי חמורה וקשה מששיערתי, והיא למעשה הופכת אותי ל"לא כשיר" לניהול
זוגיות, משפחה, וחיים בוגרים בכלל. קשה לי עם העובדה שלמרות שאני נראה נורמלי וכולם מתייחסים אלי ככזה, ומציעים לי הצעות
שידוכים, וההורים מתחילים להרים גבה, אני לא יכול להרשות לעצמי את זה ולא יכול לומר את הסיבה האמיתית.
אני חייב לטפל בעצמי, אך אני מאד חרד וקנאי לאנונימיות שלי. אם תוכלו להאיר את עיני בדרך בה אוכל לצעוד אני מאוד אודה לכם..