לפני כמה ימים קיבלתי מייל מאיש שכתב לי שהוא ראה בייגל'ה מעל הראש שלי... יש לך 'הילה' של מחלים. פרצתי בצחוק. אמיתי. כי ההילה היחידה שהכרתי היתה של תאווה. של אש, מהסוג שבוער על ראשו של מי שבוער לו הכובע... בא מישהו ואומר לאדם שחש את טעמו של הכישלון כל חייו, שהיכן שדרך לא צמח דשא שהוא מוצלח, ומעבר. הרי יש לו בייגל'ה.

האמת היא שאני מבין על מה הוא מדבר, זאת אומרת נראה לי, לא פעם ראיתי בייגל'ה כזה על ראשם של אחרים והרגשתי את החור שבו. ריק גדול השתלט לי על הנשמה, חידלון מוחלט. אני חולה. מאוד, ולכן לא חלף זמן עד שהרעיון המוכר קפץ לו - רגע, אבל אם הוא רואה בייגל'ה עלי אולי הוא ישנו, אני חייב לראותו, הלכתי למראה ולא ראיתי כלום. גם לא עם שתי מראות, חשבתי שאין מספיק אור בחדר אז  הלכתי למרפסת, וגם שם לא מצאתי שום בייגל'ה.

כנראה שאת הבייגל'ה הזה רק אחרים יכולים לראות.. את המשמעות שלו כולנו יכולים להבין..

מאז ומתמיד היה לי ממש צורך להאדיר דברים חפצים ארועים, להצמיד להם בייגל'ה, מסיבות שונות, המשותף לכולם הוא ערך. ערך עצמי. ההסבר הפשוט הוא, שאם הוא כזה גדווואול, ואני הייתי שם כדי לראות אותו, לספר עליו, והצלחתי להתחכך באבק הכוכבים הזוהר שלו, גם אני כזה עננננק. זה גם מה שעומד מאחורי ההיצמדות שלי לדרמות (אני? דרמטיש.) אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

סבלתי מאוד מהתופעה הזו, התאכזבתי, לעיתים הבייגל'ה היה קשה.. ולא פעם מצאתי גם בו תולעים, גיבורי האתמול הפכו בין רגע לבעלי צורה לא מחמיאה, את הלקח שלי למדתי כשחשתי רדוף על ידי בייגל'ה רציני אחד..ואז האיש החכם עם העיניים הטובות אמר שאל אותי בחיבה גלויה, אולי תפסיק להלביש על אנשים כובעים שאין להם..

הפסקתי, זה פשוט לא שווה. השאלה הבאה שכדאי שאשאל היא מ'כפת לך, שיחשבו שיש לך בייגל'ה, עניין שלהם.. יותר מיזה, היה גם מי שהפציץ לי משפט של החלמה – אולי תפסיק להתערב בהחלמה של אחרים.. שתי תשובות באמתחתי, האחת היא שטבעו של בייגל'ה להתייבש, ואיני מעוניין שיחסי האנוש שלי יהיו מבוססים על רכבת ההרים הרגשית של אחרים, זה לא נעים. בדרך כלל אחרי זוהרו של הבייגל'ה מגיעה דהייתו של הסמרטוט ואני אינני זוהר ואיני דהוי.

התשובה השניה מכריעה יותר בעבורי, אני פשוט עלול להידבק מהמחשבה הזו, שיש לי בייגל'ה אצלי זה אחרת, אני עלול לנסות לאכול את הבייגל'ה, בעוד הוא על הראש שלי..

אוהבים אותך ואת הבייגלה הפריך שלך

מוישל'ה היקר, תודה. תגיד, קראת ת'פוסט? הרי מטרתו להפריך את הבייגל'ה למינהו..

הדגש היה על אוהבים

אהה, זה הדדי.. רק בלי בייגל'ה.

יכול להיות שהוא היה בשלב שבו הוא עדין דמיין איזה בייגלה עומד לצמוח מעל ראשו תוך כמה חודשי החלמה...
ועל ידי שהוא דמיין בייגלה אצל אחרים הוא יכל להעריך שגם אצלו יצמח כזה בייגלה.
אולי מאז הוא התפכח קצת.
בכל מקרה אני בטוח שגם אם המילים והתוכן היה משתנים הוא עדיין היה מרגיש לכתוב לך כמה מילים יפות.
כי גם אם מישהו מבצע רק שליחות, עדיין יש מי שמגלגלין על ידו זכות ויש מי וכו'.

ובכל זאת, אסירות תודה,
איך נותנים מחמאות בתכנית? מחוץ לתכנית הייתי נדיב מאוד במחמאות, וכאן אני נאלץ לבלום את פי.
ואיך אומרים תודה לחבר? אני מרגיש שבתכנית קצת חונקים את זה...

למנחם תודה. ולדוקטור, פשוט אומרים תודה. אפשר (במידה וזה אמיתי) לומר שהדברים נגעו בי.. הזדהיתי.. יש לי מכך תקווה.. אבל מכאן ועד לפאר לרומם לגדל ולקלס את מי שאין לו ולעולם לא יהיה לו, כי אין כזה דבר - בייגל'ה - הדרך רחוקה..

אני לא מרגיש שחונקים כאן מחמאות, אני חש שכאן אנחנו יכולים וצריכים להיות יותר כנים  'מהעולם החיצון', אתה מדבר עם הסובבים אותך באותה רמת כנות כמו כאן? נחשפת בפני משפחתך הקרובה כמו שנחשפת בפני הספונסר וחברי הקבוצה שלך?

אצל רוב המכורים שאני מכיר המשפחה הקרובה מכירה פחות מחברי הקבוצה.

נ.ב
לתשומת לב דוק', כדאי לבדוק את נדיבות המחמאות 'בחוץ', בלא מעט מקרים תתכן הגזמה ממניעים נסתרים..

אם אני מבין נכון, אתה אומר שריבוי מחמאות יכול לנבוע מחוסר כנות וממניעים נסתרים. אני מקבל את האפשרות הזו, אבל קצת עיוור לראות מהם המניעים הנסתרים האפשריים. אשמח אם תאיר את עיניי. בכנות.

דוקטור, לא רק ריבוי, בפוסט הזה שמתי דגש על העוצמה. זו מהות 'הבייגל'ה' - להעצים את מי ומה שנעשה, על ידי המבייגל.. אכתוב על כך בהזדמנות קרובה בהרחבה, לבנתיים, קבל טעימונת ממה שראתיתי אצלי ואצל הקרובים אלי:

החמאתי לחבר היום כי אני זקוק לרכב שלו מחר... או למכסחת הדשא שלו.. או שדאגתי להביא לידיעתו של הבוס שהוא טוב כבוס כדי לקבל העלאה, בת'כלס אני לא חושב עליו כל כך דברים טובים, וגם את מה שאני כן חושב העצמתי כדי... בבית, אני נותן מחמאה לאשתי כי אני רוצה שהיא תחוש בנוח ויהיה לה קשה שלא לתת לי לצאת עם החברים שלי..

כמו בכל דבר בתוכניתנו, עלינו לבדוק את המניעים. מה אני מחפש באמירה הזו.. ולא, לא נתייאש, נבקש אומץ ונתרגל כנות. זה אפשרי.

נ.ב.
יודגש שכדאי לשאול אדם עם נסיון (ספונסר?) לפני שמתחילים 'לתרגל כנות' ולהתחיל לומר הכל בפרצוף לכולם..

טוב, אני נכנס עכשיו ללופ הרגיל שלי: מספרים לי על מניעים נסתרים, אני מחפש ולא מוצא אותם, ואז מרגיש אשם וחסר כנות על זה שלא מצאתי אותם, ואז אני כועס על התכנית שמכריחה אותי לחשוב על עצמי דברים לא נכונים.
עד כמה שאני מצליח לחפור במניעים שלי, אני מזהה בעיקר הכרת הטוב. אני בדרך כלל לא מרגיש שחייבים לי שום דבר, ולא מובן מאליו בעיניי שמישהו עושה עבורי משהו. אפילו אם זה משהו פשוט. וכשאני מודה לו, אז אני כולי שקוע בתוך זה (כמו שכשאני בחנוכה, אז חנוכה הוא החג הכי נפלא בעולם), ומתוך החוויה הזו אין לי בעיה להשתמש בסופרלטיבים כמו "הצלת את חיי". אני לא מרגיש שיש פה איזושהי מניפולציה מצדי.
אבל אני מוכן לעשות צעד לקראתך (נכון נחמד מצדי?), ולהודות שיש כאן פגם אופי מהסוג של "אין לי מקום בעולם", אין לי משמעות, החיים שלי לא שווים כלום, לא מגיע לי שמישהו יאהב אותי, ושאר פגמים מהמשפחה הזו של שנאה עצמית / מאיסת החיים.
יכול להיות שזה מספיק או שאני עדיין מרמה את עצמי?

נ.ב. לא כל כך הבנתי את כוונתך בנ.ב.

אסירותודה, בערב שבת עשיתי צעד 4 על מישהו מאוד קרוב ושמאוד קשה לי איתו, ומאז אני מנסה לתרגל כנות. אני בהחלט לא רוצה לדמיין את הפרצופים של כל מיני חברים וגיסים כשאני מספר להם מה באמת אני חושב עליהם... כנראה שזו כוונתך שכדאי ל'תרגל כנות' עם ספונסר.
דוקטור, אני לא יודע אם זו הכוונה, אבל אצלי אחד מפגמי האופי זה חוסר פרופורציות, כשרע זה סוף העולם. כשטוב, גם גן עדן לא יכול להתחרות. הרבה פעמים אני נותן לאנשים מחמאות שהן חסרות פרופורציות, ולו בכדי שאוכל להרגיש אדם 'נדיב וחברותי'. אני מניח שאותה התנהגות יכולה לנבוע מכמה פגמי אופי שונים.

בלי גרם של חוסר כנות או מילימטר של מניעים נסתרים
סתם בכייף כי אני אוהב אותך
איזה בייגלה ?
מכיר את האבוב שמחלקים במגלשות בלונה גל
כזה יש לך על הראש

אוהו, עזוב אותך, אבוב? אם זה מה שנראה לי שזה, אני בבעיה גדולה משחשבת. דורון אתה שכחת בכלל איך אני נראה..

ולדוק', אתה מוזמן לקרוא - מחמאות.

אסירות היקר.

עזוב אותך בייגלאך. בתכל'ס לא כל א' זוכה לעלות לרכבת. לא כל א' זוכה להשאר עליה. אם משמים זיכוך לכך אז כנראה ש...

טוב, אז ת'לא בייגלה!