לאחרונה גיליתי כמה ערמומית מחלת האגו שלי.

הקדמה: לפני שבאתי לכתוב את הפוסט הזה, חשבתי לעצמי, מה אתה מזוחיסט? מה הקטע לכתוב דברים כאלו?
אבל אני רואה שאין ברירה, האגו משתולל בערמומיות וחייב לרסן אותו.

בשבת האחרונה הייתה לי נפילה אחרי 7 חודשים ו10 ימים. היו לי ימים ארוכים של החלמה, מפוכחות, בזמן הזה הרגשתי מאד מחובר ונקי(-נקי, לא יבש)
ואז הגיעה הנפילה בשבת, לא חשוב הפרטים איך זה קרה, לגמתי הרבה ופשוט השתכרתי..

במוצ״ש החלטתי בעצמי שאני לא רוצה בנתיים להתרסק ובהמלצת חבר ותיק הלכתי לקבוצה חיה.
עד כאן הכל טוב ויפה.

בקבוצה החיה שיתפתי שנפלתי אחרי זמן ארוך, החברים נתנו לי אהבה והיה ממש טוב! כשנגמר חברים וותיקים אמרו לי כל הכבוד שהגעת אחרי הנפילה, ונתנו עצות טובות. ואז האגו התעורר.
במקום לקבל מאנשים מחלימים, אני הודף אותם, לא נתתי להם שיעזרו לי, הייתי חייב להגיד ׳אני רוצה לחיות, לכן באתי לכאן׳ או ׳התאווה זה רעל בשבילי, אני לא רוצה להמשיך להתבוסס׳ ועוד כל מיני משפטי החלמה מיוחדים.
וכן כל השבוע הזה, במקום להגיע על ארבע ולבקש עזרה, אני מתקשר לחברים ומסביר להם כמה שאני מחלים גדול.

קיבינימט, גם לכאן האגו הזה מגיע?
למה אני לא יכול להתקשר לחבר ולהגיד פשוט, אחשלי, אני צריך עזרה, לא יכול להתמודד עם... תעזור לי.
פשוט לא מסוגל!
אני יגיד כל מיני מילים מכובסות כמו ׳אני חסר אונים׳ ׳לא רוצה למות׳ וכאלו.

היום ב״ה לראשונה מהנפילה האחרונה דיברתי עם חבר וזה נשמע כך בערך

חבר: מה נשמע?
אני: חרה(סליחה, אבל זה היה המצב...)
חבר: מה קרה?
אני: פגעו בי היום, זה היה שטות אמנם אבל זה מנהל אותי, הסיפור היה... אני לא יכול להתמודד עם זה! מהבוקר מרגיש שזה מנהל אותי.
וכו׳

אחרי השיחה הזאת הרגשתי ממש משוחרר!

מקווה שאבא שבשמים יעזור לי לצאת מהאגו הערמומי הזה, ויתן לי שפיות, אבל אמיתית

חברים, אוהב אתכם וצריך אותכם!

אוי דבוק היקר,

אגו בהחלמה?! אני עוקף אותך בסיבוב.
לפעמים אני מתקשר לספונסר. שואל אותו שאלות ומתרץ לעצמי את התשובות. ואז אני אומר לו, אני יודע מה אתה היית אומר.
בקיצור מנסה לבד להסתדר. להראות שאני מבין עניין ואין מה לחדש לי. הוא לא יצליח להפתיע אותי.
אני ממש חסר אונים מול האגו של עצמי. המנגנון שלי נדפק.
אנא השם הושיעה נא

אפשר לעשות תחרות, למי יש אגו גדול יותר בהחלמה. אופס אבל גם בזה יש אגו, שהרי מי שיש לו את האגו הגדול ביותר הוא המנצח .
בשביל זה תיקנו לנו חכמינו את התפילה של השלווה לקבל, האומץ לשנות, [b]והתבונה[b] להבחין.
ולא נשכח את האחד שלו מלא הכוח, שברצונו ימלא אותנו מטובו האמיתי.
תודה על התזכורת.

חברים, אני מרגיש שאצלי זה דיי קריטי.
אין לי בעיה עם זה שאני אגואיסט, או לא יודע מה. הבעיה היא שזה מאד ערמומי.

אני מדבר עם חברים, מודה בחוסר אונים או כל מה שלא יהיה ומרגיש אחרי כמה דקות יותר מנופח ויותר מחלים גדול.

אני מבקש ומתחנן לאלוקים שלפחות בהחלמה יתן לי קצת כנות והרגשה אמיתית שאני לא יכול לבד!

תודה חברים!

אני חושב שבפוסט שלך כתבת אבחנה מאוד מדויקת שיכולה מאוד לעזור לזה (לי היא מאוד עזרה)
להפסיק להשתמש עם הססמאות של התכנית, או משפטים מוכנים שקונים אותם בחדרים
אלא לדבר בשפה 'שלי' בה אני מביע את 'עצמי'...
תודה על הכנות שהבעת בפוסט