המפוכחות מהתאווה היא מתנה גדולה. מסך הערפל שהסתיר את מציאותי האמיתית הולך ומתפוגג ותמונת המציאות הולכת ומתבהרת. מה שמתגלה זה מצב שמכיל בתוכו פרדוקס עצום. מצד אחד אני מגלה הרס וחורבן בנפשי. מצד שני, התכנית מזריקה משהו חדש לזרם הרגשות שלי. משהו שלא הכרתי קודם. תחילה חשבתי שמדובר בתקווה. אני חש מלא תקווה, אך לאחרונה אודה ואתוודה שהתקווה גם היתה סוג של בריחה, ואני גם לא חושב שהיא בהכרח תואמת לרוח התכנית, לפחות לא כפי שחוויתי אותה, באופן של ציפיה בלתי מתפשרת. כי התקווה שאני חשתי היתה לשינויים כאלה ואחרים שאלוקים יחולל בחיי, ושום דבר בתכנית לא מבטיח שום שינוי ספציפי. אז מהו הרגש המרענן שאני חש בתוכי, והוא זה שגורם לי לחוש ששווה לעשות את התכנית, למרות שאני "מפסיד" ריגושים כאלה ואחרים בחיי.
אני חושב שהיום מצאתי את המילה: אחריות. התכנית נותנת לי כלים לחוש אחריות לחיי. לא שליטה שמוציאה אותי מדעתי, אלא מעורבות רגשית במובן שאני מגלה אחריות על מה שקורה איתי וסביבי ולא בורח. מצד אחד זו תחושה טובה, אני מרגיש חי, נוכח, ומצד שני וזה קשה. אוהו כמה שזה קשה. בשביל אחד שבמשך עשרות שנים לא ידע לקיחת אחריות מהי וברח לקיצוניות השנייה של האשמת אחרים והטלת אחריות על אחרים, ותלות באחרים בעשרות אלפי צורות ורגעים. מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית או בעצם בלתי אפשרית בכלל. הסיבה היחידה שגורמת לי לחשוב שיש סיכוי כן להגיע למישהו זה הניסיון של אלו שהלכו בדרך לפני, והעובדה שהתחוללו עד עתה מספר שינויים בחיי שעד לפני מספר חודשים היו נראים לי בלתי אפשריים. אז אולי אלוקים יתן לי גם את המתנה הזאת להצליח ולחיות חיים שלמים של לקיחת אחריות על החיים שלי. הכל ממנו ואין בלתו.
