פחחח, חשבתי שאני חכם. איזה הדיוט. אבל האמת שיכול להיות שאני חכם, יכול להיות שאני מאוד חכם, אבל זה פשוט לא שייך. זה כמו להעלות את איינשטיין לבמה מול אלוף העולם באיגרוף ולחשוב שיש משמעות לחכמה שלו, הוא הרי "מבין" איך העסק הזה עובד ומה קורה כאשר היד זזה והאטומים והמולקולות מסתובבים וכן הלאה. אבל בתכל'ס, ברגע שהגאון התורן היה חוטף מהלומה מהמתאגרף המקצועי (והטיפש להחריד) הוא היה עף לעזאזל וכל האטומים והמולקולות רק היו כואבים לו בלי שום קשר לידע שלו.
אז אני מתמודד כאן מול כח שחזק ממני פי מליון, אבל אני עדיין משוכנע שאם רק אדע מספיק על עצמי ועל המחלה שלי - זה יעזור לי במשהו. וכך הקדשתי בשבועות האחרונים הרבה זמן לקריאת ספרות מקצועית על ההתמכרות והרגשתי חכם ומוצלח, אבל היתה רק בעיה אחת קטנה: חשבתי שהידע הזה יתן לי גם כח. אבל הוא לא.
לא רק שידע הוא לא כח עבורנו, אלא שגם הידע הנכון לא יעזור לי. אני יכול להיות פרופסור להתמכרויות ולהבין בדיוק את התהליכים שמתרחשים אצלי במוח כאשר אני עומד מול גל תאווה וגם את כל הדרכים המובילות לשם ומה ניתן לעשות כדי לא להגיע לשם - אבל זה לא כח עבורי. או כמו שזה כתוב בספרות של הצעדים: ידע הוא לא כח עבורנו, גם לא הידע הנכון. מה שאני צריך זה לא עוד ידע, אני צריך כח.
אתמול עבר עליי יום קשה והייתי מאוד מנוהל מאיזה ענין שקשור לעבודה שלי וטרד את שלוות הנפש שלי. ידעתי בדיוק לאן זה מוביל, ידעתי מה אני צריך לעשות, אבל לא היה לי כח לעשות את זה. ניסיתי שוב להילחם עם השכל שלי במקום להבין שאני חסר אונים מול זה. שוב הייתי איינשטיין מול המתאגרף. כאשר לא עשיתי את הפעולות הנכונות - הרגשת הריקנות הגיעה לבקר, ואני כבר יודע שהיא רק הסנונית המבשרת את ההמשך. בערב "שכחתי" את מה שאני יודע מצוין, ששום בריחה לא תועיל לי ואני חייב לקבל כח ממי שיש לו כח. במקום זה ראיתי סרט, מה שכמובן לא עזר לי והשאיר אותי מרוקן כמו לפניו - אולי קצת יותר.
לפני שהלכתי לישון זה נעשה מסוכן. זה היה הרגע בו הודיתי סוף סוף בחוסר האונים שלי והתחלתי את עבודת הצעדים. הרמתי טלפון לספונסר ושיתפתי אותו בדיוק במה שעובר עליי. זה לא היה כיף ולא נחמד. אני מעדיף להיות המחלים הגדול מאשר זה שעומד מול עצמו ולא מצליח לעשות את הפעולות, אבל אני יודע שאם אני רוצה להחלים - אני חייב להיות כנה לחלוטין עם מישהו. שיחת הטלפון הזאת היתה הפתח שדרכו ניתן היה להמשיך הלאה. אחרי שהאגו שלי ירד וסוף סוף הייתי כנה עם עצמי ועם אדם נוסף - יכולתי לפנות ליחיד שבאמת יכול לתת לי כח מול התאווה העוצמתית הזאת: פניתי אל אלוקים.
