האמת שרציתי להשקיע היום בכתיבה על רשמים אישיים שלי מתכנית הצעדים, כיון שיש כאן בורות גדולה בנושא, אבל בהשגחה פרטית אני רואה כעת את המייל חיזוק היומי באנגלית, שם מתייחס דוב (שהוא כבר נקי 14 שנים) בדיוק לנושא של הצעד הראשון, שהוא הכי קריטי בכל התכנית, ונראה שהוא השלב שהכי קשה לאנשים לקבל, אז החלטתי פשוט לתרגם את הדברים שלו, ואשתדל מחר בעז"ה לכתוב בעצמי הלאה.

טיפה רקע: השלב הראשון הוא כניעה מוחלטת. ובמילים של הספר: הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו.

ברור שכמעט כולם מתקוממים נגד זה בשלל סיבות, אבל הנקודה העיקרית היא שאף אחד לא רוצה להודות בתבוסה, כל אחד רוצה לחשוב ש"אם רק הייתי רוצה" הייתי יכול להפסיק, אבל המחשבה הזאת היא רעל עבורנו, ורק גורמת לנו להמשיך להתמכר.

הנה הדברים של דב:

הצורך של אמירה או כתיבה של הודאה בכניעה הוא כדי שסוף סוף נהיה מסוגלים לענות על השאלה הפשוטה: "האם באמת יש לי את היכולת להישאר נקי? האם נגמרו לי המשאבים או עדיין לא?"

באם עמוק בתוך ליבי אני עדיין מאמין שיש לי את היכול לשלוט בתאווה, זה אומר שורה של דברים מדאיגים שמעמידים אותנו בסכנה:

1. תמיד אמשיך להתבייש בעצמי באם אני משתמש בתאווה כי "הייתי צריך לשלוט בעצמי ולא עשיתי את זה, כנראה אני אדם רע". בושה היא לא חבר טוב שלנו, בפרט לא בתקופה הזאת... הבושה גורמת לנו להסתיר עובדות או "לצבוע" את הפיתויים שלנו ולא להודות בחולי שלנו ולצאת לקבל עזרה. אם נמשיך להסתיר ולהתבייש - נמשיך לסבול.

2. אם אני יכול לשלוט בזה, אז אני גם יכול "קצת" להשתמש בתאווה - ואז אפסיק כאשר אני רוצה. כמה פעמים באמת חשבנו שאנחנו יכולים לקחת סיכון, ובסוף כמובן נפלו... מאה פעמים? וזה לא נגמר אף פעם. רק כאשר אני נכנע לגמרי ומודה שאני חסר תקווה לחלוטין במלחמה נגד התאווה, אז אני מודה בלב שלם שאני לא יכול יותר לסמוך על עצמי ולא יכול להרשות לעצמי אפילו לטעום את התאווה. סוף סוף אני אפסיק לקחת סיכונים מטופשים.

3. בעיקרון, כל פעם שהשתמשתי בתשוקה ובתאווה זה היה כיון שהאמנתי שאני עדיין יכול לשלוט בעצמי בסופו של דבר, והתאווה לא תשתלט לי על החיים. טעיתי ועשיתי הרבה דברים שאני פשוט לא מאמין שהגעתי אליהם, ואז שוב ושוב אמרתי לעצמי שאני חייב להבין למה אני עושה דברים מטורפים כאלו.

לכן, יותר מכל דבר אחר, הסירוב שלנו לקבל את חוסר היכולת שלנו לשלוט בתאווה, היא הסיבה שבגללה בסופו של דבר אנחנו נופלים.

ולכן אם עבדתי על הצעדים ובשלב מסויים נפלתי שוב, אני חייב לחזור לצעד הראשון, כי זה אומר שלא עשיתי אותו כמו שצריך. כנראה עמוק בפנים חשבתי בגאווה שאני עדיין יכול לצאת מזה. שכחתי שכל פעם שאני מנסה לשלוט - התשוקה שולטת בי.

זהו, עד כאן הדברים של דוב. יש לו סגנון מאוד מעניין (בפרט באנגלית), אז אם מישהו רוצה הסברים, אשמח לחלוק מהנסיון האישי שלי.

בהצלחה לכולנו, ותזכרו: ה' איתנו והוא רק רוצה שנפנה אליו סוף סוף ונבקש את עזרתו באמת ובתמים.

יישר כח ר' זלמן
אני עד אתמול הייתי לגמרי בצעד 0
הייתי בקבוצות ובהצהרת הנקיון שלי אמרתי:
שלום , שמי.... ואני סקסהוליסט בהכחשה, חסד ה' עלי, לא מובן מאליו וכו' וכו'
כל המנטרה הקבועה.
היה חשוב לי להצהיר בעיקר לעצמי שאני בהכחשה, כי רציתי להיות כנה עם עצמי והחברים,

לאור התחושות הקשות שאני חווה בימים אלו אחרי 27 ימי נקיון,
אני צמא לסם שלי וממש לא רוצה לותר עליו, גיליתי שאני פשוט חסר אונים מול התאווה,

הלכתי לקבוצה נוספת והצהרתי:
שלום....אני סקסוהוליסט בהכרה , והפעם אמרתי את הנוסח בכוונה גדולה
חסד ה' עלי, לא מובן מאליו , בזכות החברים והקבוצה אני נקי 26 יום,
זו היתה הצהרה משחררת, סוף סוף ידעתי את מקומי ללא כחל וסרק,
ואע"פ שחלק ממני מסרב לקבל זאת, אני יודע שזה מצבי,
ב"ה מצאתי ספונסר זמני , ואני מתכוון להתחיל בהדרכתו את עבודת הצעדים.
יישר כח
מוטי 

מוטי התרגשתי מאוד לקרוא את הפוסט שלך.

כל הכבוד. זה מה שהיצר הרע הכי מפחד ממנו, שנסתכל לו בעיניים ונגיד לו תפסנו אותך.

ישר כח ופורים שמח

מוטי,

הצמא לסם הוא דבר טבעי וכולנו חווים אותו. הגוף דורש את שלו, החסכים בנפש דורשים את שלהם. אי אפשר פתאום להגיד להם: זהו, הכל משתנה. בשביל זה יגיעו הצעדים הבאים שימלאו את החסרון ואז לאט לאט פשוט לא תזדקק יותר לסם הזה.

יחד עם זה, הצעד הראשון הוא חשוב מאין כמותו, לדעת באמת שאנחנו חסרי אונים. כשלעצמי אני יודע באופן ברור לגמרי שאם רק אעבור שוב התקפה של תאווה - אני אפול בה בלי שום ספק, למרות התקופה הארוכה של הנקיון והשפיות. והידיעה הברורה הזאת מביאה אותי לכך שאקח כל יום לעצמו, ואני אומר לעצמי: היום אני יכול להישאר נקי לחלוטין? התשובה חיובית. אם כן - ליום אחד אתרחק מכל הדברים שמסוכנים לי (שכוללים פחדים, כעסים וכן הלאה).

אשתדל היום לכתוב את הרשמים האישיים שלי כאן.

סוד מחכים לרשמים

מוישלה,
עושה רושם שאתה אוהב להעלות באוב..

יש משפט מוכר שאומר, המכור עומד עם רגל אחת על העבר רגל אחת על העתיד ומשתין [סליחה על הגסות] על ההוה.

כאוב, מוישל'ה פשוט ארכיאולוג חובב אז הוא נובר במעמקי הפורום ומעלה משם פנינים שאבד עליהם הכלח.

סוד היקר
צדקת אך לא דייקת.

מוישלה הוא לא ארכיאולוג חובב. הוא ארכיאולוג מקצוען.

גם אני ככה.  אני בערך בצעד החמישי אך אני ממשיך ליפול.  אני חושב שעמוק בפנים, כמו שאמרת, יש לי גאווה שאומרת לי שאני יכול לשלוט על התאווה.  הבעיה שעדיין אין לי ספונסר שידריך אותי.  עד מתי הכאב הזה?

בן ש. היקר, ראיתי שכתבת שאתה בצעד החמישי. ורציתי לומר לך מנסיוני, שמאוד מורכב לעשות את הצעדים לבד, שים לב שכולם נכתבו בלשון רבים.. הודינו, הגענו, החלטנו, ערכנו התודינו.. וכן הלאה, יחד זה עובד. לרוב המכורים ההחלמה לא תתאפשר כיחידים. ההדרכה קריטית, אנא מצא לעצמך ספונסר.

בהחלמה.

ממש מזדהה עם הנקודה שצעדים זה עובד ביחד עם עוד חברים...