הייתי היום במיון בבית חולים עם קרוב משפחה. תודה לא-ל הכל עבר בסדר. בדיקות מוצלחות, השתחררנו. בזמן שחיכינו במיון עלו זעקות שבר מאחת המיטות, היה זה זקן בן כ80 בודד, הוא זעק, נאנח, עירקי במוצאו, בלי שיניים, חסר כוח, הוא ילל לעזרה, מים... מים...
ניגשתי אליו, מסכן, באפיסת כוחות, ממלמל הברות לא ברורות, בלי בגדים מלבד חיתול והסדין של בית החולים, מוכתם בדם. הוא התחנן למים.
הלשון שלו היתה צהובה מרוב יובש, בפינת החדר היה קולר, הבאתי לו מים. הוא אפילו לא יכל לשתות לבד, לא הצליח לכוון את הכוס לפה. ניסיתי לעזור.
הוא שכב בתנוחה לא נוחה, גב כפוף, ביקש התחנן לשבת, ניסיתי בכל הכח להושיב אותו, הוא היה כבד מדי בשבילי ובשביל עצמו.
ביקשתי עזרה מהעובדים במחלקה. הם היו מדי עסוקים בשביל השטויות האלה. אמרו שהבת שלו היתה שם קודם ונעלמה. הסבירו לי שהוא הולך לאישפוז. ה' ירחם עליו.
הסתכלתי עליו, בהרבה רחמים, בהרבה אהבה. הוא הזכיר לי את העם שלי...
ישראל עייף מלכת... אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני... עם ישראל זקן. חלוש חסר כוח. אנחנו צמאים... מים... מים... צריכים עזרה.
הסתכלתי עליו בהרבה אהבה, מצאתי בו את עצמי...
אני תשוש וחלוש, חסר אונים נטול כל כוח, אני באפיסת כוחות בבלבול הדעת, מוכתם בדם, אני צהוב מרוב יובש. בגדי קרועים, נפשי קרועה, הלב מחורר... אבא? איי.
אני מתחנן לקצת מים.. מים... אני חייב להחיות את נפשי, מרגיש שהולך למות. אין מי שיעזור לי?! הבת שלי היתה קודם, גם היא הלכה...
אין לי טיפת יכולת לעזור לעצמי, אפילו לא מסוגל לשתות לבד. הסוף קרוב, אבא אני חייב אותך.
אבאלה אהוב, בבקשה תבוא מהר לעזור לי ולחברים שלי, כי אם לא נקבל עזרה דחוף, לא ישאר מי שיצעק אבא. הצעקה האחרונה.
מהר אהוב כי בא מועד, וחננו כימי עולם
אסירות תודה לאלוקים ששמר אותי מפוכח ושפוי לאורך כל הזמן הזה.
