פניתי לעזרה רק כשהתאווה הפסיקה לתת לי את הרוגע, כבר לא שיככה את הכאב, למרות שהגברתי את השימוש למינונים מוטרפים, וגם אז, הגעתי לפיתרון מהסיבה הלא נכונה – אשתי, השתכנעתי שהגברת מפריעה לי לחיות ואני מוכרח להיפרד ממנה, גם כשהבנתי שיש לי בעיה עם תאווה לא הבנתי את מלוא היקפה.
אחרי שלושה חודשים וקצת של נקיון טכני וחיבור רוחני צעיר מאוד. הבנתי שלא הבנתי. (גם כיום ההבנה הכי טובה שלי היא שאני לא מבין. כלום.) פתאום קלטתי שהתאווה בכלל לא בעיה, היא פיתרון לבעיות החיים, מטומטם, חולה, הרסני, הכל נכון, אבל עדיין פיתרון. זה עבד יופי. עד שלא. המוטו שלי היה - כואב לך? אתה חושש שיכאב לך? תשתמש.
לא היה פשוט לעמוד לראשונה בחיי מול האני האמיתי שלי, מול הבעיות האמיתיות שלי – לא אשתי – ברשימה זו אשתף באחת המשמעותיות שבהן, הנני תפילה לאבאל'ה אוהב שיצאו המילים מהמקום הנכון ויכנסו אליו.
אני לא מפותח מבחינה רגשית. חד וחלק. למרות שאני בעשור הרביעי לחיי, ויש לי שכל. שערות על הפנים (ובגב). ואשתי טוענת שלא מפריע לה שהתחלתי להקריח. וכבר לא צריך לחפש יותר מדי את השערות הלבנות שלי, אני תינוק. מסתיר טוב את העובדה שמבינה רגשית ילד בגיל 8 בריא מתפקד טוב ממני. כיום אחרי זמן בהחלמה, אני מסוגל לכתוב את זה עם חיוך על הפנים, אבל תאמינו לי שזה לא מצחיק בכלל.
לא אותי, ולא את אחד מהקרובים לי, כמעט כל מי שבא עימי במגע חטף, זו בעיה חמורה במיוחד כי במשך הזמן שלא התפתחתי נכון, התפתחתי. לא נכון. זאת אומרת, פטרתי בעיות, על ידי יצירת בעיות חמורות יותר השכחתי את הראשונות. היו פעמים שכן ניסיתי להתמודד, פשוט ברחתי... בדרך כלל אל התאווה. חבלתי ונחבלתי במהמורות החיים משוכנע בצדקת דרכי ובאשמת הזולת והחמצתי את הגדילה הרגשית.
מתחילת שנות העשרה שלי ידעתי שהשימוש בתאווה לא ראוי, שגוי, אבל את כל המסביב פשוט לא ראיתי. לדוגמא, ראיתם פעם ילד שמושך חצאית אימו ודורש ממתק בקולי קולות? אימא שלו מחליטה שלא. והוא רוקע ברגליו, כמה דקות אח"כ הוא נרגע. מקבל את הסירוב, משלים איתו וממשיך הלאה? אצלי לא. אף פעם לא. אם סורבתי, באתי אח"כ ולקחתי. הנהנתי עם הראש בהשלמה ובאין רואים שלחתי את היד...
הנזק? עצום. אין לי מושג מה עושים עם דחיה, כל סירוב מרגיש לי כאיום קיומי. והנזקים האישיותיים לא נעצרו כאן, רק בדחיה, הם קיימים בכל רגש אנושי סביר, לא נתתי לשום דבר לחדור אלי הכל נסגר בפנים, מבעבע. בדידות נוראה שיצרה בלי סוף אכזבות, פשוט לא ידעתי מה עושים איתן. היו שהערצתי, ובגלל שלא הודרכתי חשתי שהושפלתי, לא יכולתי להכיל את העלבון אז 'זכיתי' ביצר נקמה אדיר.. אוי, המרירות. הפחד, הציפיה לשייכות ושוב סלידה מועקה מבוכה געגוע ושעמום וחוזר חלילה.
למעט רגעים נדירים של נחת רוח ושמחה, התנדנדתי בין ניכור, עוינות, שמחה לאיד, ואדישות טוטאלית...
היה לא נעים לפגוש במה שקראתם שורה למעלה. המחשבה הראשונית שלי היתה שבאמת כדאי לי להירשם לפעוטון הקרוב לשבת "בריכוז" ולהתבונן בגננת מנחילה לזאטוטים יסודות רגשיים נכונים. מלמדת אותם לוותר על בימבה נדנדה או קרוסלה, מראה להם איך לתת אמון באחרים, מאפשרת להם לסובב ולנדנד את זולתם. לסמוך על הבא בתור שיחשוב גם עליהם. מקנה לצווחניים את היכולת לצאת מעצמם. כן גם על ידי איסוף קליקס וקפלה. מביך אך זו האמת לאמיתה.
המחשבה השניה שלי היתה, שזכיתי. יש לי עוד להיכן ללכת, מקום שגם בו ניתן לרכוש את המיומנות הזו. לגדול רגשית. גם הוא עמוס בצווחנים, בזאטוטים. כמוני. אולי יש לו אפילו עדיפות - אין בו גננת, ואף אחד לא מעמיד שם בפינה או מושיב בריכוז. אפשר לבוא וללכת מתי שרוצים, אין מי שימנע את הכניסה. וגם לאחר היעדרות לא צריך לתת דין וחשבון לפני שום קב"ס (קצין ביקור סדיר) רק מי שרוצה מגיע לשם. לקבוצה.
חיי ניצלו שם. למדתי להרגיש. עודני לומד מה ניתן לעשות עם הרגשות. זה משתפר. גדלתי, התפתחתי. הפגישו אותי עם אבא שלי. למדתי שהוא קרוב אלי כל הזמן - 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, ושיש לו את מלוא הכח.
שנמצא אותו. עכשיו.
