למעשה הטלפון הגיע לאחר יום מתיש מאד, תופעות הלוואי של הגלולות הפכו את הבחור לחסר אונים, זה התחיל עם שוטטות סתמית באינטרנט, אך עד מהרה זה שרף שעות חשובות של עבודה נחוצה, הבלתי נסבל התחיל לאותת, אך זה לא היה דיי, האוננות שבאה באמצע יום עמוס תוכניות, רוקנה את האנרגיות שעוד נשארו, והתחושה של הרייקנות האיומה הציפה את התסכול למימדים של ריקנות צובטת, ואז ברגע שהבחור שהפעם הוא כבר נגמר, הוא כבר הבטיח לעצמו מיליון פעם שזהו, אך זה שוב פעם קרה היותה את הקש ששבר את גב הגמל ואז נזכר הבחור להתקשר סוף סוף לאוהבו משכבר הימים.
הלו מי שם,ענה הקול מהצד השני שבדיוק לטלפון הזה חיכה כ"כ הרבה זמן, היי זה אני, שפעם הייתי במחיצתך ושכחתי ממך, אבל פתאום נזכרתי בך בגלל הגלולות האלו. על איזה גלולות אתה מדבר שאל אותי? נו על הגלולות של ה"פגמי אופי", הם פשוט ריסקו אותי, אני חי על ריגושים ממכרים, אין לי חיים נורמאלים, עניתי. מה? הוא שאל אותי, מי אמר שאין לך חיים נורמאלים? ההיפך אולי, יש לך חיים מרגשים ומעניינים שאין לאדם אחר. לא,לא נכון, זעקתי בשארית כוחותי, אני "חסר אונים" זה לא מרגש ולא מעניין מעבר לרגע השימוש, ומה שבא אחר כך זה לפעמים טעם גהינום. גהינום? הוא התמיה מולי, מדוע ריגוש מיני הוא גיהנום, זה שוויץ עלי אדמות ניסה לסובב אותי סחור סחור. ככה, אמרתי? זה בעצם שוויץ, אולי באמת אתחיל להתייחס לזה בצורה חיובית ואז לא אהיה חסר אונים, רעיון נפלא אמרתי לעצמי, קח את ההתמכרות בלייט ותתחיל להינות ממנה, במקום להתבכיין כל הזמן אמרתי לעצמי, והוא שתק, רק נתן לי להחליט בעצמי ולצאת לסבב ניסיון נוסף, אני עוד לא הבנתי שכדי לזכות ל"חוסר אונים" אמיתי, אני זקוק יותר להתחבר אמיתי אליו, ולא רק להשתמש בו כ"פסיכולוג רוחני", יצאתי לסבב מטורף נוסף, והוא המתין בסבלנות.........
הרגשתי עולם חדש, תחושת הקלה, אני משוחרר לחוות מהחיים כרצוני ועוד לעשות את זה בכייף,בלייט, הי..החיים טובים חבל על הזמן. עוד באותו יום הסרתי מעלי את כיסויי הפחד והמצפון והחלטתי על שוויץ בבית. באותו לילה נכנסתי למיטה מאושר ונתתי לפנטזיות שלי דרור, פתאום הרגשתי את האושר לאונן כשאתה בעצם משוחרר מכבלי האשמה והפחד, הפנטזיות שלי לקחו אותי רחוק רחוק והרגשתי בעננים, היי אמרתי לעצמי, איפה היית עד היום, תראה מה זה חווית גן עדן התחתון, נרדמתי בתחושת כייף ורוגע,מין אקסטזה שאי אפשר לתאר, והוא הציץ עלי וחייך, חייך מהתמימות שאני עדיין שרוי בה ולא נותנת לי להתמקד "בו" רק "בה", בפנטזיה. משום מה בבוקר קמתי חלשלוש ורדום, כנראה שהדופמין טימטם אותי לגמרי, לא סחבתי את עצמי והחלטתי לחזור למיטה,קצת להתאושש, ואז זה התחיל, נו תקום כבר אמרה לי זוגתי, אתה לא יכול לחנך את הילדים שאבא ממשיך לישון בבוקר, גם הם ימשיכו לישון ולא ירצו לקום. נו אוף בסדר, אני לא כ"כ מרגיש טוב אמרתי לה, תני לי עוד חצי שעה, והיא רצה לתינוק מהר. אני נרדמתי לשעה נוספת וכשהתעוררתי ראיתי את כל הילדים חוגגים עם פיז'מות על המיטות, מה קרה נדהמתי, לא הלכתם לתלמוד תורה? רק אתמול דיבר עימי המנהל על כך שתגיעו בזמן, ואיי איזה פאשלה!!!. דבר אחד עוד לא ידעתי, זו לא פאשלה, זה חיוך משמים לנשמה שלי.
