בעקבות מה ששיתף דבוק בה'
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=3765.0

על איך הקבוצה, הצעדים וממילא הדרך להחלמה מכווינה אותנו.

חבר הרגיש לא מזמן לא טוב במקום רגיש, עשה בדיקה והרופא אמר לו שלדעתו יש לו איזה סתימה קלה, הוא צריך פשוט, כלשון הרופא, לשחרר. החבר הסביר לו שהוא דתי וזה, וזה לא פשוט וצריך לבדוק.
ואז חשבתי, לו ח"ו גם לי היה קורה דבר דומה והייתי צריך להו"ז לצורך רפואי, איך הייתי מתייחס לזה, והיה ברור לי, שהייתי שואל ובודק את הצורך בדבר ואם זה מותר, ואיך וכמה ובדיוק.
וזה פסיכי, כי בדיוק בסופשבוע שעבר בלילה אחד הסנפתי לא פעם אחת ולא פעמיים, שלוש פעמים, בהתעלמות מוחלטת מהחיים שלי, בהתעלמות מוחלטת מזה שזה פוגע בי, בהתעלמות מוחלטת מזה שזה מנתק אותי ואני אצטרך לשחזר את המערכות. ועכשיו מה, פעם אחת שיש צורך רפואי ואני עושה דיוקים ואבחנות?
התשובה שהבנתי פשוטה. ברגע שההו"ז מונחת על השולחן, מתוך צורך, זה שונה, בעיקר בגלל סיבה אחת: זה בא מתוך שפיות. מתוך מקום. מיקום.
אני יכול להכליל את רוב רובם של השימושים שלי במסגרת אחת ברורה של התכחשות, של ניתוק, של התעלמות. של חור שחור. בריחה. ובעצם, בכל המלים שמשתמשים כדי להגדיר את חוסר המקום. שאפשר להביא הרבה סיבות למה ככה ולמה ככה ואיך בזה, אבל הנתון ברור: חוסר שפיות, וחוסר מקום, כניסה לחור ריקני שבמסגרת הזמן בו מעלים את המציאות.
ואז יש את התוכנית, שאני עוד לא לגמרי מכוונן אליה, לא לגמרי סגור עליה, עוד לא לגמרי ברור לי איך הגעתי/חזרתי אליה, אבל היא ממקמת, היא מחזירה, היא מאפסת, למקום, לשפיות.
(ויש כאן איזה פרדוקס של אחריות, שליטה והרפייה, בהזדמנות אחרת).