כבר הרבה זמן ככה, אבל מהבוקר מסתובב, רעֵב, והולך למכולת וחוזר, ולקרוא ספר-סרט, לפתוח את האיימיל, עוד אימייל, את האתר כאן, לרפרף, לקום, לשתות, לעבור בבית מדרש, להציץ באיזה ספר, להחליף דיבור, כמו איזה תן, רעב למשהו, משהו שימלא אותי, ואני לא יודע איך ממלאים את הבור הזה, אז יופי שאני לא משתמש עכשיו, ברגע נתון זה, הבור הזה הוא חתכת בור של כמעט עשר שנים, ותוכדי שאני גולש כאן אני מציץ בפייסבוק וקולט כמה תמונות של מישהי וכבר אני אץ ללגום, ועוצר את עצמי, וחוזר לכאן וכותב. אבל כמה זמן אני יחזיק, כמה זמן

תמיד אפשר לדבר עם חברים.

תמיד כדאי לדבר עם חברים
וגם עם אלוקים

ואז לא מרגיש מקום והולך לחפש, למרות

מוסר, עוד לפני שאכנס לשם, חוסר אונים מול המורכבויות הנפשיות והיכולת שלי לעמוד על שלי(כשאין לי שלי) ולהתמודד

ריק גדול התאווה משאירה אחריה. הרי היא מילאה את כל עולמי ופתאום לקחו לי אותה. באמת שזה חוסר אונים עצום הרי בה התנחמתי כל החיים.
למדתי כי עלי ללמוד למלא את חיי בתוכן אמיתי. ללמוד להיות נוכח לא רק כאשר אני עם סובבי אלא גם עם עצמי. לדעת להקשיב לי. לקול אלוקים הנמצא בתוכי, לאות שלי בספר התורה. יש לי אות ויש לי אור מיוחד, אני צריך לגלות אותו וללכת אחריו. זו מהות ונוכחות. מזה אני בורח. אז ברחתי לחדשות, ולכל מיני אובססיות אבל למדתי להתחיל להקשיב גם לעצמי. כנראה שזה מה שאלוקים רוצה.
בהצלחה!