אתמול חבר שיתף, והזדהיתי מאוד, שכל הזמן הוא התפלל, התחנן והעתיר לאלוקים שיוציא אותו מזה, שהתאווה תרד ממנו, שהוא יפסיק להסתובב עם הצורך הזה, ובמבט לאחור הוא רואה שהוא נסה להכניס את אלוקים למשבצת שלו מתוך תפיסה של, אני אתנהג יפה, אקיים מצוות, תפילה בכוונה, תענית דיבור ואבכה בדמעות, ואלוקים יהיה חייב לעזור ולהקשיב ולהוציא.
כשבעצם, מה שהתוכנית עושה, מהמעט שאני מבין, זה להיות קשוב לרצון ה', שמתבטא כרגע בהתמכרות שלי, ובמקום הנפשי של ההתמכרות שלי, מה שאומר שהעבודה שאלוקים רוצה ממני היא לפעול בתוך המקום הזה, לנטרל את האגו, ולהתפעל (במובן של פועל) ממה שהוא מכווין. ולוותר על ניסיון השליטה.
ועם ההזדהות שלי, כשאני נזכר בימים שממש התנהגתי באובססיה לאלוקים, שהתחננתי לכל מיני דברים שלא נענו, ויצאתי מדעתי, אני מרגיש ממש קושי עם התפיסה, לא רק בגלל שמסתבר שהאגו תופס את עיקר החיים שלי ובלעדיו אני מרגיש מעורטל, אלא גם ובעיקר במובן הפשוט של מרחב הנפש, לא רוצה להגיד בחירה חופשית ולהתפלסף, אבל עצם זה שהוגדר שרצון ה' מתבטא במציאות, ושאנחנו רק צריכים, מתוך בחירה להבטל אליה. זה תופס אותי במקום מאוד ספציפי ולא כדוגמא, אני חושש לבעיה רפואית מסויימת, ואני מוצא את עצמי מתפלל אם אפשר לומר באובססיה, תחנון בכוונה, שמונה עשרה, רפאנו שמע קולנו, כשהמטרה שלי מאוד ברורה, אני רוצה שהבעיה הרפואית תפטר, אז מה אני משתמש באלוקים?
(יש לי עוד מלים, אבל אני מרגיש שאני מעמיס ולא מדייק)
