ליל תשעה באב. דממה בבית הכנסת, רק קולו המרטיט של הבעל קורא מנסר בחלל, כשהוא משתפך ברגש בקריאת מגילת איכה.

אני אוהב מאוד את קריאת מגילת איכה. לקבל השראה ממנגינת הרקע העצובה/מתוקה, להתכנס בתוך עצמי, ולהתמכר לעצבות משכרת חושים.
תשעה באב תמיד היה בשבילי יום של "חשבון נפש". יום שבו אני נזכר ברגעים קשים שהיו לי, ושוקע בדיכאון מענג. מדמיין מה הייתי יכול להיות אילו לא היה...

אברך צעיר שישב בסמוך אלי, צד את תשומת ליבי.
הוא היה שקוע כולו בספר הקינות, מצטרף מדי פעם ל"בעל קויירא" בפסוק מרגש במיוחד, "מבכה" את עצמו, לפעמים אפי' מצליח להזיל דמעה.
הוא היה  -"שם". בפנים. כל כך קינאתי בו, יודע שאני כבר לעולם לא אהיה שם.
זה אושר גדול - הרגשתי - לחיות התוך המועדים בפשטות. לשמוח בפורים, להיות עצוב בתשעה באב, ולפחד בראש השנה. בלי הרבה תסבוכים. זה נראה לי סוג של המשכיות רציפה כזאת, כמו דג במים, או תינוק ברחם אימו. פשוט להיות שם וזהו.
"למה אני לא כזה???" הכתה בי מחשבה.

בעל הקורא סיים לקרוא את המגילה, והציבור - במעבר חד - החל לקרוא את הקינות בקול ובקצב די מהיר. האברך שלצידי עבר גם הוא לקרוא את הקינות, בקול ובקצב.  משהו צרם לי. איך אפשר לעבור בקלות כזאת משמיעת הקריאה האיטית והמרגשת לקינות האלו (במיוחד כשלא מבינים מילה ממה שאומרים)? אני הייתי צריך כמה דקות של "התאפסות" וחזרה למציאות...

פתאום זה התחבר לי. כנראה שאני רגיש מידי. אנשים מן השורה, מתרגשים - וממשיכים הלאה. כן, יש דבר כזה. אני לא יכול. כשפחדתי מראש השנה, פחדתי הרבה יותר מחברי. כשהייתי עצוב בתשעה באב, הייתי הרבה יותר עצוב מכולם.
משהו ברגש שלי מקולקל. העוצמה לא מווסתת... כמובן שהתרופה היתה תאוה. חייבים משהו מאזן, כדי לא להשתגע.

אני רגיל לחשוב שאבדתי את האמונה בגלל שרציתי תאווה, אבל תמיד הרגשתי שיש כאן עוד משהו. עכשיו אני חושב, שזה פשוט היה גדול עלי. לא יכולתי לשאת את העומס הרגשי שהדת הפילה עלי. תשעה באב היה עצוב יותר מדי, פסח יותר מדי חגיגי, והגהינום - יותר מדי מפחיד.
ונקודה מעניינת לסיום, כשהפסקתי להאמין - הצלחתי להפסיק לאונן.

תודה על ההקשבה,
גד.

תודה רבה!

מתחבר מאד למה שאתה כותב.

זה אמיתי, הוויסות במוח שלי מקולקל. מתרגש בלי פורפורציות, צוחק בלי פורפורציות, דתי וחניוק בלי פורפוציות, וכו' וכו'

כמה כייף לקבל את זה שאני עכשיו לא מתרגש. כולם שמחים להם, כולם בוכים להם, ואני עכשיו יעשה מה שטוב לי בלי להתייחס לכל התיסבוכים שצועקים לי בבטן.

תודה לך, ביטאת בצורה טובה את הרגשות האלו.

ברוך השב.

מוכר, וכפי שאמר דבוק בה', מזדהה. נ
בכל מקרה, אני נדבקתי לביטוי שלך 'עצב מענג',
כמה אנחנו מתענגים על עצב, זה כמעט מזוכיסטי.
האם הצלחתי לצאת מהריכוז העצמי בו הייתי שרוי ובאמת להצטער על עם ישראל? אם שכל דבר התדהד לי את עצמי? את השבר שלי, את הבעיות שלי, את המצוקה שלי, את החיים שלי, את היאוש שלי, והמילה שלי שלי שלי שלי שלי, אני אני אני איני היא שהתנגנה בקצב בסב-טקסט של מגילת איכה? האם ידעת להצטער בשביל חבר אחר?

תמיד נהניתי מאוד מאיכה ולא הסתדרתי עם הקינות. השנה היה קצת שונה: ישבתי בבית כנסת ליד מישהו שהיה לו איכה (לי לא היה) ועקבתי במידת האפשר. לא התענגתי כמעט על המנגינה העצובה. עלו לי כמה אסוציאציות עם התכנית.

בקשר לרגשות, כשקראתי את מה שגד כתב נפל לי האסימון. הרגשות שלי באמת חולים ולא פרופורציונליים. לא מזמן שמעתי סיפור על השגחה פרטית והכרת תודה וממש התרגשתי עד דמאות, וזה לא פעם ראשונה שזה קורה ועד עכשיו לא הבנתי למה.

לא הבנתי את הבעיה של ההתרגשות, האם אין זה דבר טוב שהמאורעות שסביבנו משפיעים עלינו?

האם זה לא אומר שאנו מחוברים יותר לחיים משאר האנשים?

ל"רצונך יעשה": אני אנסה קצת להסביר.

כשאני ישבתי השנה בבית הכנסת הרגשתי גם הרגשות דומות. ברגע שהתחילו איכה - הצטערתי שנתנו את זה לפלוני. הרי הוא לא קורא מספיק "מבכיא". אחר כך עוד לפני שסיימו קינות היה ברור לי שהם קוראים מהר מדי, וכעסתי על הציבור באופן כללי. כמובן כעסתי על שני הילדים הקטנים בצד השני של הבית כנסת שהשתעממו והתחילו לשחק בזריקה של כדור קטן אחד מהשני. אה, גם על ההורים שלא מבינים שאסור להביא לבית כנסת ילדים שיפריעו לציבור. וגם על הגבאים שלא תולים שלט בכניסה כמו שראיתי במקום אחר, שאין להכניס ילדים לבית הכנסת. ובסוף כעסתי על עצמי שעם כל המאמץ אני לא מצליח להזיל דמעה אחת על החורבן.

כל הרגשות האלה הם דימיונות שפיתחתי, מהראש מלא הטינות החולות שלי. הרי ברור שהבעיה היא לא בקורא, לא בציבור, לא בחזנים ולא בעיניים שלי - רק בשלוות הנפש שלי. בעצם אני בחרתי להכניס את עצמי למערבולת רגשות שלא עושה טוב לאף אחד.

לקח לי זמן להתאפס. להבין שהנושא הוא לא הקורא, לא החזן ולא השכן. הבעיה היא האם אני מוכן לקבל את הסיטואציה שה' הכניס אותי אליה?
האם יש לי מספיק שלווה להיכנע לרצונו?

אני לא יודע אם זה טוב שהמאורעות שסביבנו משפיעים עלינו, לא ברור שהרגשת טינה ממושכת בלב עושה לי רק רע, הרגשה של רעל שזורם בגוף.

"אלי! תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
אומץ, לשנות את הדברים אשר ביכולתי,
ואת התבונה להבחין בין השניים.

אמן.

הבנתי.

תודה

דמעות, השנה בליל תשעה באב הייתי מול מקום החורבן ישבתי על הרצפה ובכיתי קינות בקושי אמרתי יותר הקשבתי, הקשבתי לחזן והתחברתי... הקשבתי לקול בכי שהיה לידי מיהודי מתוק שהוא כלפי חוץ נראה לא חרדי... אבל הוא נאנק ונחנק מבכי...
אני גם בכיתי, בכיתי על זה שלפני 1953 שנה הבית היפה הזה היה המקום לפיתרון אמיתי, לא בריחה, אלא הגעה לה', מצות שלוש רגלים...
לבוא פשוט עם הרגלים ולהתחבר, לא היה צריך תוכנית ולא היה מכורים...
תחשבו איזה עולם אחר ומיוחד, את זה אבדנו ועל זה אנחנו מתפללים ומצפים שיבנה

משתוקק יקר אני מעריך אותך מאוד אבל אני חושב שזה תגובה לא מתאימה לך

יש יהודים שלצערינו לא מבינים את היהדות, ברור ובטוח שהיהדות לא סותרת שום הצלחה שלנו בחיים ולא רק הצלחה
אלא כל דבר שמסתובב בעולם, כל ידע או מידע חייב להתיישב עם היהדות. 

אם איבדנו את הערך שלנו כלפי יהודי אחר גם אם הוא טועה.. אז משהו בתוכנו צריך תיקון. 

למה כוייפר?
אני דווקא מאוד התחברתי לדברים שכתב,
אני לא מכיר אותו, אבל אם במשך השנים האלו הוא המשיך בדרך ההחלמה והצעדים
אני בטוח שהוא קרוב היום לדת ולאמונה,
אצלי כשהייתי פעיל בתאוה הייתי ממש "מחמיר" במצוות, לא להחליף בגדים ולהתרחץ בתשעת הימים, לצום כל צום,
היום יש לי ספונסר להתייעץ איתו ולהבין מה הכח העליון רוצה ממני,
ודבר ראשון זה להיות נקי, כלפי חוץ אני נראה יותר קר ליהדות
אבל בפנים מרגעש יותר נקי רגוע ומחובר לדברים לתפילות ולמצוות.

אני נוטה להסכים עם חוסידל..
לאורך כל המכתב הוא נשמע יותר ממאמין רגיל.. 

בסוף הוא כתב: ברגע שהפסקתי להאמין התחלתי להיות נקי.. 

אני חושב שהוא התכוון בשורה זו שהוא הפסיק לחבר את הנפילות שלו לחטא אלא יותר לחולי ההתמכרות.. וזה נתן לו כוח להתמודד יותר. 
אני מאוד מתחבר לעניין. 

יהודי לא רוצה ולא יכול להיות מנותק מה'.