ביום א' הייתי צריך להגיש עבודה כלשהי, אך במוצ"ש רציתי לסיים משהו אחרון, 10 דק' עבודה, ע"מ שיהיה מינימום מוכן. התישבתי ב-23:30, קמתי ב-6:40 לאחר לילה לבן ברשת האלחוטית הפתוחה של השכנים :'(
דיברתי עם הספונסר, ובין יתר הפעולות שעשעיתי היה להירשם לפורום הזה.
דחיתי את ההגשה להבוקר.
עברו עוד יומיים בהם רציתי לשפר הפרוייקט - כולם התבזבזו לי בין הידיים בעדכונים אינסופיים באתרי ספורט וחדשות, טיפול במשפחה, דאגה להחלמה :-[, עבודה לא יעילה...
והנה אני שוב בבוקר של ההגשה, דוחה את ההגשה בשעתיים-שלוש, בלי סיכוי ממשי להגיע לתוצאה הרצויה...

לחלוטין חסר אונים מול המצב, מתפלל ליד ד' שתסיע לי לעשות את הדבר הנכון!

תודה, ויום טוב ומחובר! (מקווה להגיע לפורום שוב רק מחר ;))

בוקר טוב
אני כל כך מכיר את הדבר הזה: אני יודע להיות חרוץ בכל כך הרבה דברים, בייחוד אם הם נוגעים לתאווה.
אבל בדברים 'הרציניים', בהם אני צריך להיות אחראי ורציני ומסודר, אני פשוט משותק.
החיבור לה' נותן לי את האומץ לשנות ולעבור דרך הפחד.

מזדהה
נתן במתנה

ב"ה יש לאנשים סבלנות... מתפלל שגם לי תהיה עין טובה על המציאות

ב"ה הסברתי לאדון את המצב בתוספת התנצלות,
ב"ה שלא מנע חסדו מאיתי!

ההגשה נדחתה לשבוע הבא, וגם עד אז הלוז צפוף ביותר!

מתחנן לקב"ה: אם נתת לי עבודה, ודאי נתת בי גם הכח והיכולת (או היכולת והכח) לעמוד בה. פתח לבי לקבל את כוחך! ואזכה לקיים השבוע את מה שנא' "וזכרת כי ד' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל" - אין לי חייל משלי!

מתבייש? לא הבנתי במה בדיוק. אני לא מתבייש בכך שאני לא מושלם. אני בן אדם והתכונה הכי בסיסית של בן אדם היא לא להיות מושלם...

אני מאוד מתחבר עם הדברים שאתה כותב. מה שעזר לי הוא לעשות כאן בדיוק את מה שאני עושה מול התאווה. לא עוד נסיון עקר להכריח את עצמי לעשות את זה, כי אם לא הצלחתי עד היום - למה שעכשיו זה כן יצליח? האשליה הזאת של "הפעם אגייס את כל כח הרצון ואצליח", היא בדיוק אותה אשליה שהיתה לי מול התאווה כשחשבתי שהפעם זאת "הפעם האחרונה" (כן, תמיד זאת היתה הפעם האחרונה).

אז מה כן? כניעה. הודאה בחוסר האונים שלי מול פגמי האופי האלו. לא משנה אם פגם האופי הוא עצלות או צורך בשליטה או צורך בריצוי או כל דבר אחר, זה תמיד עובד אותו דבר. אני מודה שאני חסר אונים, שלא משנה כמה כח אנסה לגייס לכך - תמיד אכשל בכך. רק על ידי ההודאה בחוסר אונים אני מוכן לפנות מקום לאלוקים.

מזדהה מאד איתך 'קוה אל ד''

סוד, זה נכון, מדברים על זה כל הזמן, לקבל את עצמנו, להבין שאנחנו לא מושלמים וכו' אבל עדיין זה קשה מאד! הבושה כאן פשוט חונקת. איך אני יכול להסתכל לעצמי במראה אחרי שביזבזתי יום שלם בלי לעשות כלום, למחרת לא רציתי לקום ונמרחתי במיטה, ועוד ועוד. זה ממש קשה.

שוב, 'קבלה היא המפתח' ידוע. אבל להגיע לזה ב100% זה מאד קשה. דרך ארוכה עוד לפנינו...

אוהבים אותך אחי. מבינים לליבך

להגיע לאן במאה אחוז?

למיטב הבנתי, התכנית שלנו היא תכנית להתקדמות, לא תכנית לשלימות. ככה שאם המטרה שלי היא לקבל את עצמי במאה אחוז - אני מפספס את המטרה כי אני שוב מכוון גבוה מידי למקום שאני לא יכול להגיע אליו, ומכין לעצמי את המפח נפש הבא כאשר לא אצליח לעמוד במשימה.

ברור שיש לי פגמי אופי, וגם בעבודה מסיבית של הצעדים הם לא הולכים להיעלם לחלוטין עד זיבולא בתרייתא. הרעיון הוא לקבל גם אם זה שאני לא יכול לקבל את עצמי בצורה מושלמת (ולא לנסות לעשות את זה בצורה מושלמת...).

תודה על ההזדהות.

סוד, סה"כ אתה צודק, אבל באותה המידה אני צריך לקבל שגם 100% כניעה הוא מטרה שאיני יכול להגיע אליה בעצמי...
ולהצהיר ברבים שאני בוש במעשי זה להיכנע - לקבל את המציאות של מה שעשיתי, של הזמן והכח שבזבזתי, כשדברים גדולים כ"כ אמורים היו להיות מופקים מהם (הזדמנות עסקית נדירה עומדת בפני)...
המינימום (המקסימום?) שאני יכול לעשות כדי לחזור למסלול של כניעה בפני המסלול שהקב"ה מתווה בפני, ולזנוח את מסלול ההנאה הרגעית, הוא להתביש. תחת מעטה של
אנונימיות.

רוב ברכה!

אם הבושה עובדת עבורך - אז שיהיה לך בהצלחה. אצלי הבושה אף פעם לא הביאה אותי לעשיה חיובית (אלא אם כן אני מגדיר את התפרצויות העשיה הרגעיות כמשהו חיובי, אבל אני לא, כי זה תמיד נגמר באותה מהירות שזה התחיל ורק השאיר אותי עם חור גדול יותר בלב).

ערב טוב,
המציאות בה נמצאתי (ואני עדיין נמצא בה) היא כזו:
גורם כלשהו מוכן לשלם לא מעט עבור עבודה כלשהי. לאחר שאמסור לגורם את העבודה, אוכל לשווק אותה לגורמים נוספים הדומים לו. זו הזדמנות עסקית נדירה שמעטים זוכים לה, והקב"ה ברוב חסדו הקרה אותה בפניי.
כשההצעה הונחה בפניי נכנסתי למתח וחרדות, בעקבותיהם נפלתי (לפני 86 יום) לאחר למעלה משנה ו-8 של נקיון. בע"ה גם כי נפלתי קמתי, ואני משתדל לצעוד בענווה במסלול שהקב"ה הקרה בפני: להחלים, לגדל משפחה, ללמוד תורה, להאיץ התפתחות של עסק.
אי אפשר להתקדם בעסק מבלי לתת התחייבות לאנשים, ולעמוד בה, דבר שמכור שכמותי ממש לא יכול לעשות, כי אני חסר אונים אל מול התאווה. והאינטרנט. ואם אלה יקראו לי, אצא מיד אחריהם תוך זניחת כל ההתחייבויות הקודמות.
אז אני לא לגמרי עומד בהתחיבויות. אני יכול לברוח מהמסלול (שלא אני יצרתי!) ולהותיר רושם שלמילה לי אין ערך ואני שלם עם זה - אין לי במה להתבייש, או: להצהיר חוסר אונים מול ההתחייבות -שאין בי את הכח והיכולת לעמוד במילתי - גם זו סוג של בריחה וירידה מהמסלול של אני סללתי כי אם אלוק'
נראה לי הנכון הוא להישאר במסלול שהקב"ה סלל, וזה אומר להתבייש.
אז אני מתבייש. ואני לא רוצה שהרגש של הבושה יחלחל בקרבי ויקרע אותי לגזרים - זה מסכן את בריאותי!

לכן אני מצהיר: אני מתבייש בעצמי, ואני חסר אונים מול הבושה. אני מתחנן לפני הקב"ה שיסייע לי להתמודד עם הבושה, להישיר מבט אל מציאותו ית', ולהמשיך לצעוד בדרך....

תודה לך,

אין בעיה. שוב: אם זה עובד עבורך אז בסדר גמור, אבל אצלי בושה לא קשורה לעשיה אלא לחוסר עשיה. כן, היא נותנת אשליה של רגש אחריות אבל חוץ מאשליה היא לא מספקת כלום.

יש הבדל גדול בין להבין שאני צריך לעבוד ולנסות לקחת אחריות על מה שאני עושה ומה שאני לא עושה, לבין להתבייש במי שאני. וכמו שאתה כותב - רגש הבושה מסכן את בריאותי ואני חסר אונים מולו, אז אם אני חסר אונים מול משהו - אני לא עומד מולו.

זהו, אתה צודק, לא יודע אם זה עובד עבורי...
גם הקביעה הברורה כ"כ "המסלול שהקב"ה יצר עבורי" לא כ"כ מבטא ענווה... אולי כן, לאחר שאצעד בה אוכל לדעת שכך אך נכון היה לעשות...
אני נמצא במתח אדיר בגלל הלחץ לסיים עבודות ולעמוד בזמנים... וזה לא מוסיף לי בריאות.
בע"ה ובעזרתו בלבד אוכל לעמוד בזה, כי ההובלה שלי לא צלחה עד כה...

האם יש מקום לבושה במהלך ההחלמה? לא יודע... נחיה ונראה...